וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ברגע אחד בפסטיבל הפסנתר, הבנו איך קרן פלס הגיעה בצדק למעמדה הרם

14.11.2019 / 8:36

בהופעתה אמש בפסטיבל הפסנתר גילינו את קרן פלס האמיתית: היא הצחיקה, סיפרה שפע אנקדוטות, חשפה את הסיפורים שמאחורי השירים. היה בזה משהו מרתק שהמחיש עד כמה היא מוכשרת. לפניה הופיע אושיק לוי, שעל אף הקול שנסדק - הזכיר לנו כמה הוא חשוב בתרבות הישראלית

צילום: מורן קריב

הסיפור על השיר "טוליק", המוכר למדיי, מתמצת משהו מהותי בתרבות הישראלית. טוליק, הוא תובל גבירצמן, מסרב בשיר שכתבה רמה סמסונוב לחלוק באשכול הענבים יחד עם חברתו רינה, היא הולכת והוא נותר לבד, בוכה. השיר בוצע כשיר ילדים באחד הפסטיבלים על ידי אושיק לוי, אך כעבור שנים נהרג גבירצמן במלחמת לבנון. הריב הילדותי בשיר היה לפתע למשל עגום לאובדן, זיכרון מהחיים הנורמלים שיכלו להיות לו.

כמו שקורה בתרבות הישראלית לא פעם, הכאבים השונים, האישי והלאומי, החברתי והרומנטי - נמהלים זה בזה בשורה של רבדים. שירים נקשרים בעוד משמעויות, אירועים, טראומות קולקטיביות. זמרים רבים היו מנפנפים בכך ששיר שלהם הפך לסמל. אתמול בפסטיבל הפסנתר שהתקיים בתל אביב, אושיק לוי דחה את האפשרות הזאת על הסף. זה בוצע כשיר ילדים תמים, וכך הוא התעקש לשיר אותו. במקום עיבוד דרמטי, מבשר רעות, כפי שרבים היו עושים - הוא החזיר את השיר אליו, לאופן המקורי והיומיומי והאישי שבו הוא בוצע. הוא ויתר על הפאתוס ובא להנות - וזאת הייתה הכוונה לאורך כל ההופעה.

לוי אולי לא שינה את המוזיקה הישראלית במו ידיו, אבל הוא קשור באופן עמוק לכמה מהרגעים היפים ביותר שיש לתרבות הישראלית להציע. הוא השתתף בסרטים (גבעת חלפון אינה עונה), הצגות (קזבלן) ותכניות טלוויזיה (בלי סודות) אייקוניות, והקליט שפע של קלאסיקות, חלקן בשורה הראשונה ממש של ביצועי כל הזמנים.

כמו רבים מבני דורו, גם הוא זז מעט הצידה בשנים האחרונות, ונדיר יותר לראות אותו על במה מרכזית, מה גם שקולו של הזמר בן ה-75 הלך ונסדק עם השנים. על כן, באתי להופעה בהתרגשות המלווה בחשש מסוים. ההתחלה אכן לא בישרה טובות: לוי התקשה לשיר את "כמו בסרט", השיר שפתח את המופע. נראה היה שהוא מתרגש מאוד, ובתחילת הערב גם התבלבל מעט. יחד עם זאת, המחוות, ההומור והתנועות הבהירו כי יש דברים שלא הולכים לאיבוד לעולם, ולמרבה השמחה לוי נכנס לקצב במהירות, ונשמע טוב בהרבה כבר מהשיר הבא, "יונתן סע הביתה" - הוא לא בזבז זמן לפני שהתחיל לשיר את התותחים הכבדים - ולא הסתכל אחורה. למרבה השמחה הייתה לו להקה טובה: שישה נגנים, לרבות הצ'לו של נעה איילי (רמי פורטיס, בין היתר), שסייעו להשלים קולות רקע והיטיבו לשחזר את הסאונד המקורי.

אושיק לוי פסטיבל הפסנתר. משה צ'יטיאת,
התגעגענו. אושיק לוי/משה צ'יטיאת

מקלאסיקה לקלאסיקה, והיו הרבה כאלה לאורך המופע, הקהל נכנס גם הוא לעניינים. לוי סיפק קטעי קישור זריזים בין השירים, ובעיקר רצה להספיק כמה שיותר בהופעה שכללה כמעט 20 שירים בפחות משעה וחצי. בלי פוזה של חשיבות עצמית, הוא פשוט שר, כשהחסרונות הקטנים והפספוסים רק הדגישו את הגדולה שבביצועים המוצלחים. אז היו "לא הכרתי אותך מקרוב" המפעים של תרצה אתר, ו"בלדה בין כוכבים" שביצעה במקור שלישיית התאומים בה היה חבר לוי בשנות ה-60, ו"איפה טעינו" הפוליטי ו-"לישון לישון" האינטנסיבי, גם הם עדויות נצחיות לסירוב של לוי לפאתוס הכללי. מעל כולם התבלטו כמובן שני שירים אחרים: "הבלדה לשוטר אזולאי" ו"חוזה לך ברח", שני שיריו המוכרים ביותר של לוי והמזוהים ביותר עמו, אשר זכו לביצועים מרגשים. השני לא איבד מקסמו, בטח כשלוי זועק את הפזמון, ובראשון הקסם היה קולקטיבי, כשקהל שלם שר יחד איתו על מחוגי הזמן שלא ניתן להשיב לאחור, לקול צלצול הפעמונים הבלתי נשכח.

היו גם שני אירוחים קצרים: הראשון מפתיע ולא מפתיע בו בזמן של אסף אמדורסקי. מפתיע כי אמדורסקי שט במים מוזיקליים אחרים לגמרי רוב הזמן, ולא מפתיע כי לשניים יש קשר מוזיקלי צנוע אך מוצלח: השניים העניקו בעבר ביצוע משותף וזכור יחסית לשיר "יונתן סע הביתה". לאורך הערב התברר כי יש ביניהם גם קשר כמעט משפחתי: הוריו של אמדורסקי הכירו בחתונה של לוי, ולוי אכן התייחס לאמדורסקי כמעין בן סנדקות מוצלח ולא הפסיק להתגאות בו. השניים ביצעו שלושה שירים יחד: "כשאור דולק בחלונך" של שלישיית גשר הירקון, שם אמדורסקי האב היה חבר, "זה מכבר" בעיבוד נפלא, שבעצם אמדורסקי כבר חידש בעצמו באוסף "עבודה עברית" הראשון, ואת "יקירתי". בהמשך הלהקה ליוותה אורחת נוספת ובלתי צפויה, הנכדה הצעירה של לוי שזוהתה בשם עלמה, ששרה את "Feeling Good" שמזוהה עם נינה סימון בליווי הלהקה. לוי התפאר והתרגש בצדק: הביצוע היה מוצלח וזכה לתשואות. עם זאת, מאוד קיוויתי שהשניים ישירו יחד, אך היא עזבה את הבמה בתום השיר הבודד הזה.

לוי סיים את ההדרן עם "אגדת דשא", שיר שהוא היה מראשונים להקליט אף שהוא מזוהה מאז עם אמנים אחרים. גם כאן השירה בציבור לא איחרה להגיע. זה היה סיכום יפה ונוסטלגי לערב נפלא שגדול היה מסכום חלקיו, ועורר הרבה זכרונות מזמר שאנחנו לא מוקירים מספיק.

עוד בוואלה!

יורה מהמותן: "המנדלוריאן" של דיסני פלוס מעלה יותר שאלות מתשובות

לכתבה המלאה
קרן פלס פסטיבל הפסנתר. משה צ'יטיאת,
הצליחה לרגש. קרן פלס/משה צ'יטיאת
seperator

מופע שני: קרן פלס

התחנה השנייה בערב של יום רביעי הייתה מופע מינימליסטי של קרן פלס, בפסטיבל שאמור למעשה להיות ביתה של המוזיקאית, שקלידים עומדים בבסיס היצירה שלה. בפתח המופע היא אמרה שהפסנתר הציל את חייה ושזאת המתנה הכי גדולה שקיבלה מהוריה. על כן, פסטיבל הפסנתר נראה כהזדמנות אידיאלית לראות את פלס במקום שבו היא מרגישה הכי טבעי ואינטואיטיבי כיוצרת, לפני כל ההפקות הגדולות האחרות.

פלס פתחה את ההופעה מאוד חזק עם שלל להיטים: נובמבר, איתי, לייק וונאקה ואחרים. אבל הרבה יותר מהשירים, פלס פתחה את המופע בסערה בעיקר בזכות הפרסונה הבימתית שלה: היא הייתה מצחיקה, סיפרה שפע סיפורים, הבהירה הקשרים. חלק מהשירים הללו נטחנו כל כך הרבה, והדברים של פלס עיגנו אותם מחדש בהקשרים שבהם הם נכתבו. היה בזה משהו מרתק, שהמחיש עד כמה פלס מוכשרת, איך הגיעה בצדק למעמדה הרם וממה נולדו שירים שמשמעותם נשחקה עם הזמן. לקראת סופו של החלק הראשון, זה הגיע לשיא עם "אם אלה החיים", שבו פלס הצליחה ממש לרגש.

הרגע הזה היה נדיר באופן יחסי. החלק השני של ההופעה היה חלש יותר מאשר תחילתה, אולי גם משום הפער בין הראשוניות של השירים מתחילת הדרך לאלה המאוחרים יותר, אבל גם כי ההופעה הרגישה קצת מדויקת מדי, כמעט טכנית, ורק לעתים רחוקות ההופעה הצליחה להעפיל לשיאים מרגשים. לקראת סוף ההופעה הגיע נתן גושן להתארח, באקט שהמחיש את אותו הלך הרוח, ולא הצליח להפרות את השניים מבחינה יצירתית. השניים ביצעו יחד ארבעה שירים: מהצד שלו את "מתגעגעת" ו-"באתי לחלום" שהוא אכן מאוד פלסי ברוחו, ומהצד שלה הדואט "שקופים" וכמובן "ואת". אי אפשר היה להתכחש לעד כמה הביצועים האלה היו מכווננים, אבל לרגש הם לא ממש הצליחו, והשילוב בין השניים היה כמעט משעמם. הקהל אגב לא חשב כך בכלל: הוא היה בטירוף שרק הלך וגבר לאורכו של הערב.

קרן פלס פסטיבל הפסנתר. משה צ'יטיאת,
לא נפתחה הדלת למקום עמוק. פלס וגושן/משה צ'יטיאת

זה היה ממש אולטראס: הקהל, צעיר יחסית לסטנדרט המקובל של פסטיבל הפסנתר ובעל רוב נשי מובהק, גמא בצמא כל דבר שפלס הביאה לו. כל נאמבר בוצע בשירה בציבור, כל שיר סחט מחיאות כפיים סוערות, וכל הסיפורים לוו בקריאות מקהל שהכיר אותם היטב מהופעות קודמות. למעשה זאת הייתה החווייה העוצמתית באמת של ההופעה, שהבהירה שפלס זוכה היום למעמד נדיר ואהבה עצומה מהקהל. היא יצרה איתו קשר משמעותי, הובילה אותו בשירים כמו מטיפה דתית, הגיבה לו כמו פרפורמרית מיומנת להפליא. זה ברור שפלס מסמלת דמות לא כל כך נפוצה במוזיקה הישראלית: זמרת מאוד כריזמטית, שמרגישה מאוד נוח במרחב היצירה שלה ובזהות שלה, מצחיקה וחיובית. בעידן הנוכחי בתרבות הישראלית דמות לחיקוי כזו בהחלט נחוצה.

אבל גם כאן יש אבל: האופן שבו בלע הקהל ממש את פלס מנע מההופעה המינימליסטית להגיע למקומות אינטימיים ביצירה שלה שמהם הייתה אמורה ההופעה הזאת להיבנות. ברור שהיא נהנתה, ברור שהקהל נהנה, אבל פלס לא פתחה את הדלת למקום עמוק ועוצמתי יותר, למרבה הצער.

ההופעה הסתיימה עם "לשם", כשפלס שרה "לעולם לא נהיה כמותם", ברבים, ו"מבול" שבו הקהל כבר ממש שר במקומה. אלה כבר מזמן המנונים, והדרמה שמתוכם הם נולדו כבר לא נמצאת היום אצל פלס, אלא אצל קהל המעריצים. בשביל לשמוע את פלס נוגעת בעומק של הדרמה הזאת, ניאלץ כנראה לחכות לפעם אחרת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully