פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשקורין אלאל הגיעה, ההופעה של הילה רוח הפכה מטובה לאירוע של ממש

      הטקסטים של הילה רוח נעטפו כל הזמן בשמיכת הרעש של הרכב הליווי, ונתקלו בנענועי ראש בלתי פוסקים מצד הקהל בפסטיבל הפסנתר. אלא שאז עלתה קורין אלאל, ובואה איזן את כל הכוחות שעל הבמה למשהו גדול יותר

      כשקורין אלאל הגיעה, ההופעה של הילה רוח הפכה מטובה לאירוע של ממש
      צילום: מורן קריב

      בסרטון: קרן פלס בפסטיבל הפסנתר


      החיים מזמנים לפעמים מעברים חדים, כמו בין פסטורליה לניכור עירוני או בין רשמיות ממסדית לאופוזיציה נצחית. פסטיבל הפסנתר זימן אמש מעבר מוזר שכזה: באופן שהולם במשהו את רוחו של הפסטיבל, ברחבה שבין המשכן לאמנויות הבמה ומוזיאון תל אביב ניגנה לקהל הרחב והמבוגר יחסית להקת החלוצות, שהורכבה ממוזיקאיות בלבד, מופע מחווה שמח, נוסטלגי ובלתי אירוני ללהקות הצבאיות, עם שירים כמו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הוא פשוט שריונר". תחנת היעד שלי הייתה אחרת לגמרי, כה שונה: מופע להקה של הילה רוח שמארחת את קורין אלאל, במפגש פסגה של זמרות ישראליות עם אדג' שמספיק לפסטיבל שלם.

      רוח מסיימת את העשור כאחד הכשרונות המרתקים ברוק הישראלי, וגם כאחת החידות הגדולות שלו. לאן היא תלך? יש לה פוטנציאל שרק מתחיל להתגרד, לקראת הפריצה הגדולה שבטח תגיע. השאלות טמונות ביצירה שלה, שחצויה כבר מבחינת הסגנון הווקאלי, בין דיבור יומיומי אך רב משמעות, בעל גישה פאנקיסטית ואירוני במידת מה, לבין שירה שהיא לא פחות ממפעימה. רוב הזמן רוח נמצאת בעמדה הראשונה, ומפזרת מהקול הגדול שלה במשורה. גם כאן, הרגעים הכי יפים שלה כמוזיקאית הם המעברים שחושפים את המנעד הקיצוני הזה, רמז לעוצמות המוטבעות בהם.

      הילה רוח מארחת את קורין אלאל בפסטיבל הפסנתר (יח"צ , גיל רובינשטיין / Digistage)
      אפשר רק לקוות שזה לא יסתיים כאן. הילה רוח וקורין אלאל בפסטיבל הפסנתר (צילום: גיל רובינשטיין / Digistage)

      המפגש הזה יוצר אי-סדר, מבלבל את המאזין שמנסה לשווא להכניס את רוח לקופסה או משבצת. זה בא לידי ביטוי גם בהרכב הליווי שעלה איתה, בהנהגתו של קוסטה קפלן (להקת חיה מילר), קבוצה של שישה עד שבעה נגנים (לא כולל היא עצמה), שנשמעת כמו כאוס מבוקר, רעש מאופיין שאיכשהו מתגבש לתוך גוש מלוכלך ודי משוכלל של סאונד. ביחד זאת להקת רוקנרול טובה ולא מתחנפת, עם סגנון מאוד מובחן, גם אם לא תמיד קומוניקטיבי. רוח והלהקה שלה לא מאמינים בבלדות דרמטיות גדולות מהחיים או בהמנונים להמונים. לפעמים הייתי מקווה שהם כן היו.

      וכך הם עברו על שירים נבחרים מהרפטואר של רוח, משני אלבומי הסולו פלוס תזכורת מהאלבום של כלבי רוח, הלהקה שקדמה להם. השירים של רוח לוכדים הוויה מאוד ספציפית, מאוד תל אביבית, מלאה ברפרורים לתרבות הפופולרית ותהיות קיומיות על מערכות יחסים רעות ועליבות כללית בעידן של קפיטליזם מנוכר ("אף פעם לא נזדקן, אני רוצה הביתה - אין לי פה מטען", היא שרה ב"אייסקרים"). מעל לכל השירים זהר "הקו", פרודיה על טיפול פסיכולוגי שהיא גם בוקס בבטן. הטקסטים המינימליסטיים יחסית נעטפו כל הזמן בשמיכת הרעש של הרכב הליווי, ונתקלו בנענועי ראש בלתי פוסקים מצד הקהל באולם הקאמרי 3.

      הילה רוח מארחת את קורין אלאל בפסטיבל הפסנתר (יח"צ , גיל רובינשטיין / Digistage)
      מפגש כל כך טבעי. הילה רוח וקורין אלאל בפסטיבל הפסנתר (צילום: גיל רובינשטיין / Digistage)

      כל זה היה טוב מאוד, אבל האירוח של קורין אלאל הפך את הערב למצוין, ואיזן את כל הכוחות שעל הבמה למשהו גדול יותר, מעוד הופעה טובה לאירוע של ממש. השתיים פתחו במפתיע דווקא עם "נשים כותבות שירה" של כרמלה גרוס ואגנר, מתוך אלבום שאלאל הפיקה. ההשפעה ישירה וברורה, והשילוב בין השתיים מהפנט. אבל השיא הגיע עם "מעיין", שיר שקצת נחבא אל הכלים ברפרטואר של הזמרת האגדית למרות יופיו. אלא שהביצוע המשותף של השתיים התעלה על המקור - וזאת הגדרה שאני משתמש בה מאוד בזהירות. הלהקה של רוח הכניסה למעיין שמתגבר ומתגבר צבעים חדשים, וגם מצאה בו איזה ייעוד, מתנה שהיא יכולה לתת לקהל רחב יותר. הלוואי שהביצוע הזה יוקלט ויופץ, ולו כדי שעוד אנשים יוכלו לקבל אותה. ועוד קצת מתנות: אלאל חגגה על הרוקנרול של "דובה גריזלית" האפלולי של יונה וולך, ורוח על "ארץ קטנה עם שפם" המחאתי. המפגש בין השתיים נשמע כל כך טבעי ונכון, שאפשר רק לקוות שהוא לא יסתיים כאן.

      רוח נתנה עוד כמה שירים מהרפרטואר שלה, כולל שיר האהבה העירוני "תל אביב", ועד להדרן שהסתיים ב"תיכף בת 30" שכבר נעשה לקאלט. בחוץ כבר לא נשמעו חידושים ל"שומר החומות", אבל הרעש המשיך להישמע בראש שלי עוד זמן רב.