בסרטון: על ההטרדות המיניות בהוליווד
השנה הייתה 2006 וב-HBO, שבדיוק שידרה את העונה האחרונה של "הסופרנוס", החליטו להעלות לשידור קומדיית מצבים בטעם של פעם, כזאת שהזכירה לנו סיטקומים מהעידן של לפני "תור הזהב של הטלוויזיה". זו הייתה הפעם הראשונה שרשת הכבלים היוקרתית צילמה סיטקום קלאסי באולפן סטטי מרובה מצלמות מול קהל חי, כזה שמגיב בקולניות למתרחש מולו: צוחק בבדיחות, מוחא כפיים ברגעים המרגשים ומוסיף קולות תדהמה ברגעים המדהימים. לתוכנית קראו "לאקי לואי".
הדקות הראשונות של הפרק הראשון נראו כמו הומאז' מתקתק לסדרות מהמאה הקודמת. הייתה שם קריצה לסדרות מיתולוגיות כמו "אני אוהב את לוסי", "הכל נשאר במשפחה", "משפחת ג'פרסון" ועוד מהז'אנר הנכחד הזה. הסצנה הראשונה הציגה חגיגות יום הולדת של ילדה מתוקה בת 4, שמבלה במסיבה במטבח ביתה יחד עם הוריה ומספר חברים. במהלך המסיבה מסופרות כמה בדיחות חביבות ובלתי מזיקות, הקהל צוחק בנימוס, ואז - בסך הכל 7 דקות לתוך הסדרה החדשה - הילדה בת ה-4 הולכת להתקלח, והאבא מנצל את הזמן הקצר שיש לו לעצמו, והולך לאונן בארון.
שבע הדקות האלה היו ההיכרות הראשונה של הקהל הרחב עם סגנון ההומור הקרינג'י של לואי סי קיי, ולא פחות חשוב מכך - עם התחביב האהוב עליו: אוננות. לאחר שאשתו הטלוויזיונית של סי קיי תופסת אותו מאונן, היא שואלת אותו אם הוא עושה את זה הרבה. "לא יותר מדי", הוא משיב, ובדיוק קומי של רב-אמן הוא מוסיף: "רק בכל פעם שאת לא בסביבה". התוכנית עצמה, שכללה לא מעט קטעי עירום גבריים (כולל של לואי עצמו), בוטלה לאחר עונה אחת, אך סיפורי האוננות של לואי המשיכו להשתלב בצורה גאונית בכל אחת מתוכניות הסטנד-אפ המתועדות שלו, וכולנו צחקנו - עד שגילינו שהמציאות מצחיקה פחות.
לואי סי קיי הגיע אמש להצחיק את תל אביב בשתי הופעות סולד אאוט (בשבוע הבא יופיע פעם נוספת בחולון), ואי אפשר להתייחס לעובדה הזאת בלי להזכיר שעברו בדיוק שנתיים מאז שהניו יורק טיימס פרסם את התחקיר המפורסם עליו.
למי שבמקרה הצליח לפספס: חמש נשים שונות התראיינו לאותה כתבה, וכולן שרטטו שטאנץ דומה של התנהגות מינית בלתי הולמת מצדו של הקומיקאי המפורסם. לפי העדויות, סי קיי נהג לבקש מנשים ששהו בקרבתו רשות להתפשט לידן, ולאחר שנענה בחיוב - ביקש רשות לאונן. הכתבה תיארה לפרטים כיצד סי קיי ישב בעירום על כסא, והביא את עצמו לסיפוק תוך כדי שהוא פולט זרע על בטנו. התמונה המנטלית הזאת, שדומיינה בלית ברירה על ידי מיליוני בני אדם ברחבי העולם, הספיקה כדי להפוך את לואי מאחד היוצרים הכי מצליחים ומוערכים של עולם הטלוויזיה בעשור האחרון - לאחד האנשים המושמצים והנרדפים בעולם. הקריירה שלו ספגה מהלומה, סרטים בכיכובו בוטלו, סדרות מצוירות שהוא דיבב הוקלטו מחדש, הוא יצא לגלות באירופה מרצון, נעלם מהבמות וסדרת המופת שלו "לואי" בוטלה. לטענתו הוא הפסיד בעקבות המקרה מעל ל-30 מיליון דולר. והאמת? בצדק מוחלט. צריך לזכור שהקורבן בסיפור של לואי סי קיי הוא לא לואי סי קיי, אלא הנשים שהוא פגע בהן. זו אקסיומה חשובה שאיכשהו הצליחה ללכת לאיבוד אתמול במהלך ההופעה המוצלחת שלו בהאנגר 11 בתל אביב, בעיקר על ידי האיש המצחיק על הבמה.
מניין רועש של נשים מארגון "כולן" עמד בערב הקריר בנמל תל אביב והפגין נגד קיומה של ההופעה, ובעיקר נגד הקהל הישראלי שהתנפל על הכרטיסים, שאזלו לשני המופעים בתוך דקות. חמושות במגהפון, הנשים צעקו סיסמאות כמו: "אותי זה לא מצחיק" ופנו לרוכשי הכרטיסים בקריאה חוזרת של המילה: "בושה", שהזכירה סצנת מפתח אלמותית מ"משחקי הכס". האלפים שנדחסו בתור הארוך להאנגר ניסו ככל יכולתם להתעלם מנוכחותן של הנשים, אך ראוי לציין שגם אם המחאה הייתה לא אפקטיבית בעליל, היא הייתה מוצדקת לחלוטין. ניתן היה לראות את זה בדרך בה רוב הגברים, ואולי בעיקר הנשים, ניסו להימנע מקשר עין עם המפגינות.
ההופעה הראשונה מתוך שתיים שביצע לואי אמש קיבצה בשורות הראשונות כמה מהשמות הגדולים ביותר של הקומדיה הישראלית של ימינו, לצד כוכבים עולים. ממש מתחת למיקרופון של סי קיי ישב בשורה הראשונה אדיר מילר; בשורה השניה ניתן היה לזהות את טל טירנגל, ניב מג'ר, ירמי שיק בלום, תומר פישמן, אריאל ויסמן ורחלי רוטנר, ובשורה השלישית הסתתר לו ליאור שליין - כאשר ניתן רק לדמיין את הדיאלוג הקומי שנערך בינו לבין זוגתו מרב מיכאלי בטרם החליט ללכת למופע השנוי במחלוקת. והאמת, מי יכול להאשים אותו? הפיתוי לבוא לראות את לואי פשוט גדול מדי, לא רק בשביל ההזדמנות לראות רב-אמן גאוני וחד פעמי שמגיע להופעה במרחק נסיעת קורקינט מהבית - אלא גם בשביל לראות איך אותו גאון קומי יצליח להתמודד עם העובדה שהוא הפך לאחד מהדמויות הבולטות של עידן ה-MeToo#.
התשובה: לא משהו. כלומר, צריך להפריד רגע בין הדברים - המופע של לואי קורע מצחוק, והדבר השלילי היחיד שניתן להגיד על הסט החדש שלו הוא שהוא קצר מדי. לואי היה ונשאר חיית במה עם דוקטורט בתזמון קומי. הוא מגיש את החומר שלו בדיוק של פדרר על דשא, ומנחית את הפאנצ'ים ביעילות של לברון ג'יימס במגרש פתוח. היכולת שלו לברוא הומור בתוך פיסות חיים שגרתיות של גבר מצוי הוא סוג של התערבות אלוהית, וההומור השחור שלו יכול לגרום לקהל לעבור בתוך ננו-שניות מגעיות צחוק בלתי נשלטות לתזוזה בלתי נעימה בכסא והרכנת הראש במבוכה. מעטים הסטנדאפיסטים בהיסטוריה שיודעים להחזיק קהל בצורה כל כך מוחלטת כמו לואי, והוא לא איבד את הכישרון שלו במהלך תשעת חודשי החופשה שכפה על עצמו מאז אותו תחקיר בניו יורק טיימס. אולי אפילו להפך, הוא נראה חד מתמיד.
ומהצד השני, בעוד לואי פינה דקות ארוכות מהמופע כדי לנתח בגאונות את היעלמותה של המילה "מפגר" מהשיח הציבורי, וכדי לשתף מחוויותיו הקורעות מצחוק ממחנה ההשמדה אושוויץ (נראה שהוא לא ציפה שבדיחות השואה שלו יעבדו כל כך טוב דווקא בישראל) - התייחסותו לסקנדל המיני בכיכובו היה נטו קומי. "אתם חושבים שהסיפור הזה גרוע?", הוא מספר לקהל ממש עם פתיחת המופע, "חכו שימצאו את אלפי התמונות שלי בבלאק-פייס. אני לא עושה בלאקפייס כי זה מצחיק, אני עושה את זה כי זה מרגיש טוב". לואי מספר לקהל על התקופה הקשה שעברה עליו, ועל הדברים שלמד מהתקופה הזאת, כמו איך לשבת לבד במסעדה ולאכול בזמן שאנשים עושים לך תנועות מגונות. מצחיק, אבל הכי רחוק מהצצה כנה לנפשו של אמן שאף פעם לא חסך מאיתנו בילוי בתוך הקרביים המלוכלכים שלו. לראשונה נראה שלואי מצנזר את עצמו על הבמה, מסרס את עצמו, ודווקא במקומות בהם היינו רוצים שיהיה הכי שקוף איתנו.
התחושה הייתה שזה לא מספיק. בטח שלא עבור הקורבנות שלו, אבל גם לא עבור המעריצים שלו שהרגישו פגועים ונבגדים מהפרשה, ששברה את הלב למיליונים ברחבי העולם. העובדה שלואי סי קיי, הקול השפוי של אמריקה המטורפת התגלה כטורף מיני בעצמו, גרמה לכל העולם הזה להרגיש קצת יותר מחורבן עבור כולנו. הגיעה לנו התייחסות יותר רצינית לנושא. ואז, עמוק בתוך המופע, כשלואי כבר כבש מחדש את הצופים בזכות יכולותיו הקומיות הנדירות, הוא חזר לדבר על ההסתבכות המינית שלו. אלא שאם הייתה תקווה לחשבון נפש, היא התבדתה די מהר. בשלב זה לואי נתן "עצות מעשיות" לקהל, והסביר שאם אתה מתכוון לאונן ליד מישהי, זה לא מספיק לבקש ממנה רשות ולקבל ממנה "כן", אלא צריך לשאול אותה: "האם את בטוחה?". וגם אז, אם היא אומרת כן, "עדיף פשוט לא לעשות את זה כי זה לא פופולרי". הקהל הגיב לבדיחה הזאת במחיאות כפיים סוערות, אבל לא ברור למה. מחיאות הכפיים האלה היו הרגע הכי קרינג'י בתוך מופע שכלל בדיחות (היסטריות) על השואה, פיגועי טרור ואונס ילדים.
במאמר לכלי תקשורת יהודי בקנדה שפורסם לפני פחות משבועיים, מסבירה ג'וליה וולוב, אחת מחמש הנשים שמסרו עדות על לואי סי קיי באותה כתבה בניו יורק טיימס, שהבדיחה הזאת היא הכל חוץ ממצחיקה - ובטח שלא ראויה למחיאות כפיים. הקומיקאית טוענת כי לואי הזמין אותה ואת שותפתה דנה מין גולדמן לחדרו, שם שאל את שתיהן אם זה בסדר אם יחשוף בפניהן את איבר המין שלו. השתיים, בטוחות שמדובר בבדיחה, הגיבו בחיוב - והופתעו כשהוא אכן עשה את זה. "זה לא היה בהסכמה", היא גורסת במאמר הטרי, "אנחנו מעולם לא הסכמנו ובטח שלא ביקשנו שהוא יוריד את כל הבגדים שלו ויאונן מולנו עד שיגיע לפורקן. אבל זה בכלל לא משנה, מכיוון שהדבר שהכי ריגש אותו היה המבט המפוחד על הפנים שלנו". על הדרך, רגע לפני ההופעה בישראל, וולוב הזכירה שארבע מתוך חמש המתלוננות נגד סי קיי היו יהודיות. זאת אולי המשמעות הכי עצובה שאי פעם ניתנה ל"העם הנבחר".
בהופעה הקודמת שלו בירושלים ב-2016 לואי היה חנוט בחליפה, לבוש הולם למעמדו דאז כקומיקאי המצליח ביותר בעולם. בסיבוב ההופעות הנוכחי שלו, לואי חזר ל"מדים" הרשמיים שלו - חולצה שחורה וג'ינס. פניו נראות כאילו הזקינו בעשור או יותר בתוך שנה, תוצאה בלתי נמנעת של השנה הכי גרועה שהייתה לו בחיים. "זה טוב להתחיל מחדש את הקריירה שלך בגיל 52", הוא מתבדח עם הקהל, "יש לך כל כך הרבה אנרגיה בגיל הזה".
"לואי היה חבר מאוד טוב שלי לפני שהוא מת בתאונת האוננות הנוראית הזאת", אומר דייב שאפל בספיישל האחרון שלו בנטפליקס, אלא שלא רק שהוא לא מת, נראה שלואי מתכוון להמשיך את הקריירה שלו בדיוק מהמקום שבו הפסיקה. הוא לא המציא את עצמו מחדש. הוא לא מציג איזו התבוננות דרמטית אל תוך נפשו המיוסרת של האמן, אלא פשוט ממשיך עם אותו הומור שחור שהפך אותו לאחד מהגדולים בהיסטוריה. שזה אחלה, כי כישרון הכתיבה הקומי שלו לא התיישן לרגע - אבל הקונטקסט שבו אנחנו שומעים את החומר המצוין שלו השתנה לחלוטין. בדיחות על האופי האנושי ("לנשים יש את היכולת להיראות בסדר גם כשהן לא"), על אונס ילדים ("לא הייתי אונס ילד גם אם זה היה מציל לו את החיים") או על חיי המין הסודיים של אימהות ("חשבתם פעם כמה זיינים חדרו לאמא שלכם?") נשמעות אחרת כשהן מגיעות ממישהו שהודה בהתנהגות מינית בלתי הולמת, אך מעולם לא באמת לקח אחריות על מעשיו. ולא, לספר כמה כסף הפסדת בעקבות התלונות נגדך זו בערך ההפך הגמור מלקיחת אחריות.
קשה שלא להיזכר בהבטחה שהוא נתן במאמר ההתנצלות שלו לפני שנתיים: "ניצלתי את רוב הקריירה הארוכה והממוזלת שלי כדי לדבר ולהגיד כל מה שאני רוצה. אני כעת לוקח צעד אחורה ואקח זמן ארוך כדי להקשיב". לא ברור למי הוא הקשיב במהלך תשעת חודשי השתיקה שלו, אבל ייתכן שהוא היה צריך להקשיב לחברו ג'רי סיינפלד שניתח בצורה מבריקה את מה שצורם כל כך במופע הקאמבק של סי קיי. "הבעיה של לואי לא הייתה שהוא חזר מוקדם מדי לבמה, אלא הדרך שבה הוא עשה את זה", אמר סיינפלד בריאיון לניו יורק טיימס לפני כשנה, "כולנו יודעים איך הדברים האלה אמורים לעבוד. בנאדם עושה משהו רע. אנחנו משפילים את הבנאדם הזה. שולחים אותו לגלות. הוא סובל, ואנחנו רוצים שהוא יסבול. אנחנו אוהבים את ההידרדרות, אנחנו אוהבים לשמוע את צלילי ההתרסקות. ואז אנחנו אוהבים לראות את הזחילה חזרה למעלה. את התחינה. אתה מתכוון להתחנן? כמה זמן אתה מתכוון להתחנן? האם אתה מתכוון לבכות? אנשים חשבו שמגיעה להם סגירת המעגל הזאת עם לואי, הם הרגישו שהוא חייב להם את זה. אנחנו, בית דין שדה של דעת קהל, החלטנו שאם הוא מתכוון לחזור לבמה, הוא צריך להראות לנו שכואב לו - אבל הוא מנע מאיתנו את זה".
באותו ריאיון סיינפלד ציין שזה המקרה הראשון שהוא זוכר בו מישהו התנהג לא כיאות, וכל הזמן מתעניינים בשלומו של התוקף ובמעשיו, "אבל אף אחד לא מתעניין בקורבנות". סיינפלד, כהרגלו, זיהה בדיוק את הטרגדיה האנושית בתוך הקומדיה הזאת (וגם את הקומדיה האנושית בתוך הטרגדיה, כדרכם של הגדולים ביותר). אלפי ישראלים הגיעו אתמול לשמוע את לואי סי קיי. הוא היה קורע מצחוק. מחוץ לאולם עמדו 10 נשים שהתעניינו בקורבנות, הן לא היו מצחיקות במיוחד - אבל הגיע להן לא פחות מחיאות כפיים מאשר לפרפורמר המבריק שעמד על הבמה.
בקטנה
בעוד בישראל הכרטיסים להופעות של סי קיי נמכרו כמו לחמניות חמות, במכורתו עדיין לא ממהרים למחול לו על העבר. רק בתחילת החודש סי קיי לא הצליח למלא אולם של 2,000 מקומות בצפון קרוליינה, ובעיתונות האמריקאית דווח כי ספסרים מכרו כרטיסים שנמכרו ב-50 דולר במחיר של 9 דולר בערב המופע. בעבר זה היה הפוך. בעוד עולם הסטנדאפ האמריקאי חלוק בדעתו בנוגע לחזרתו של סי קיי לבמות, וחלק מהאמנים הוותיקים תומכים בו (בין השאר שרה סילברמן, כריס רוק וביל בר, שהביע דעה נחרצת בעניין בריאיון לוואלה! תרבות), נראה שאף כישרון צעיר לא רוצה להיות מזוהה כקשור ללואי בימים אלה.
זאת כנראה הסיבה לשלושת מופעי החימום הבינוניים של סי קיי שמסתובבים איתו כעת בעולם. לין קופליץ, אותה אפשר לראות במופע היחיד שלה "חיה הורמונלית" בנטפליקס, עוד הצליחה לשעשע את הקהל עם בדיחות על אלימות נגד ילדים, אבל שני הקומיקאים האחרים היו איפשהו בין חלשים למביכים. זה התחיל עם קית' רובינסון, שעיקר המופע שלו עוסק בשבץ שהשאיר אותו חצי משותק (זה אפילו פחות מצחיק ממה שזה נשמע, בטח כשהוא מספר על תקיפה מינית שעבר "אבל הוא סבבה עם זה") ובעיקר גרג האן, שסגנון ההומור הפיזי שלו, שכולל נקישת אצבעות מעצבנת שמלווה כל פאנץ' בינוני הרגיש כמו הדרך של לואי להזכיר לקהל שהוא בליגה אחרת. בפועל, זה בעיקר העלה נשכחות מהמופע של כריס רוק ביד אליהו, שם הופיעו ג'ף רוס, מישל וולף ואנתוני ג'סלניק - במופע חימום שלא נפל מהמנה העיקרית.