ריאן ג'ונסון מוכר היום בעיקר כבמאי של "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", אבל פרץ בתחילת העשור הקודם הודות ל"בריק", להיט אינדי שלקח את הקונבנציות של המותחן האפל והעביר אותם משנות החמישים לתיכון היפסטרי עכשווי. כעת, הוא סוגר מעגל ב"רצח כתוב היטב" ("Knives Out"), שמבצע מהלך דומה: לוקח תבניות המוכרות לנו מספרות מתח אנגלית קלאסית, ומעביר אותה לארצות הברית של ימינו. בשני המקרים, עשה זאת הקולנוען כשבצידו שותפו הקבוע, המפיק הישראלי-אמריקאי רם ברגן.
ההבדל הוא שהפעם, ג'ונסון וברגמן אינם אנשי קולנוע מתחילים ואלמוניים, אלא אושיות רמות דרג, כאלה שיכולות להפיק בהוליווד נסים שמעטים מסוגלים להם: למשל, להרים תוצר כמו "רצח כתוב היטב", הפקה יוקרתית שזוכה להפצה רחבה ופונה לקהל רחב, אך אין בה אפקטים ואינה מבוססת על חוברת קומיקס, ולאסוף למענה צוות מרהיב של שחקנים ושחקניות, כולל מפגש פסגה בין ג'יימס בונד (דניאל קרייג) לקפטן אמריקה (כריס אוונס), ויחד עמם גם ג'יימי לי קרטיס, מייקל שאנון, דון ג'ונסון, טוני קולט, קתרין לנגפורד מ"13 סיבות", לקית סטנפילד מ"אטלנטה" ועוד.
כל אלה מציגים בפנינו סיפור שנשמע לקוח מכתביה של אגאתה כריסטי, אבל מתרחש בארצות הברית העכשווית, שכל הבעיות החברתיות שלה באות בו לידי ביטוי: אחד מסופרי המתח המפורסמים בארצות הברית, אותו מגלם כריסטופר פלאמר, מכנס באחוזתו את משפחתו המסוכסכת על כל דורותיה, ואז נמצא מת.
לזירה נקראים שני שוטרים וגם חוקר פרטי בגילומו של קרייג, שמבוסס באופן מובהק על דמותו של הרקול פוארו. כמיטב המסורת, כמובן שכולם חשודים, כולל צוות המשרתות, ובראשן מי שהיתה המטפלת האישית של המנוח, שהנטייה הפבלובית שלה להקיא בכל פעם שהיא נאלצת לשקר מתגלה כאלמנט מרכזי בעלילה. מגלמת אותה אנה דה ארמס המהממת, מי שהתגלתה ב"בלייד ראנר 2049" ובקרוב תככב עם קרייג בסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד. לעזרתה נחלץ דווקא השמוק הכי גדול של המשפחה, נכדו הסורר של המנוח בגילומו של כריס אוונס. עם הזמן מתגלה כי ההתנהלות שלו, כמו של כל אחד אחר כאן, הרבה פחות תמימה מכפי שנראה, ופתרון התעלומה הרבה יותר מסובך ממה שאפשר היה לחשוב.
עם הזמן, מתברר כי דמותה של המטפלת ההיספנית היא הדומיננטית בסרט, וגם יוצאת הדופן היחידה: כל החשודים האחרים הם לבנים פריבילגים, שמתייחסים אליה בפטרונות. מוטיב חוזר כאן הוא שאף אחד מהם לא זוכר מה ארץ המוצא שלה - אחד אומר שהיגרה מפרגוואי, אחרת אומרת שמאקוודור וכיוצא בכך. חלקם רפובליקאים, וכמה מהם אף גזענים ממש, וכולם ביחד, במאבקם לזכות בירושה של המנוח ולהפיל את האשמה על המהגרת, משמשים אלגוריה לסיפורה של אליטה ישנה הנלחמת לשמור אצלה את הפריבילגיות שלה וטורקת את הדלת בפני כל מי שחושק ליהנות מהן גם כן.
ג'ונסון, שגם כתב את התסריט, משתמש בז'אנר המתח כדי להעביר את האג'נדה החברתית הזו בצורה בוטה וחריפה. הצרה שהיא קצת גדולה על הסיפור, שמתגלה כמגושם, מופרך ומטופש למדי - כמיטב המסורת של כריסטי, כמובן. בעיה נוספת היא איכות תצוגת המשחק. למדנו כבר לא פעם שנבחרת חלומות לא בהכרח מבטיחה תוצרת מעולה, וכאן אנחנו מקבלים לכך המחשה נוספת. חוץ מדה ארמס, כמעט כל השחקנים והשחקניות חוטאים בהופעה מנייריסטית להחריד, גם באשמת חומרי הגלם עמם עבדו מלכתחילה. הצורם מכולם הוא קרייג: למה שחקן בריטי, שדמותו מבוססת על בלש בלגי, מדבר דווקא במבטא דרומי מודגש? אולי כי "רצח כתוב היטב", בזחיחות ושחצנות לא מבוטלת שמזכירה את טרנטינו בסרטיו האחרונים, מתעקש להעמיס מניירה על גבי מניירה, קריצה על גבי קריצה, עד שהוא קורס כמו משאית עם מטען יתר.
ובכל זאת, גם אם הקולנוען מעט מזייף כאן בכל הקשור לתסריט ולהדרכת השחקנים, הוא מצטיין כהרגלו בשאר האספקטים של עבודת הבימוי. תנועות המצלמה, למשל, מבריקות מתחילת הסרט ועד סופו היפהפה, שהוא מופת של שימוש בצילום, בהעמדת סצינה, ובצורה בה תמונה יכולה להעביר מסר. זה נכון גם לגבי הרבה רגעים אחרים כאן, כך שבהחלט תענוג להסתכל על "רצח כתוב היטב". חבל רק שבניגוד להבטחה בשמו העברי, המותחן לא כתוב כל כך טוב.
אם "רצח כתוב היטב" תופס טרמפ על סוגיות חברתיות עכשוויות בצורה קצת מאולצת, הרי ש"השקרן הטוב" כבר רוכב עליהן בצורה כה פראית ואופורטוניסטית, עד שהוא מזכיר רוכב רודיאו הנופל מן הפר לאחר שתי שניות, ובמקרה זה גורר עמו לאדמה את הקהל האומלל.
כמו "רצח כתוב היטב", גם "השקרן הטוב" הוא מותחן שעלה כאן לאקרנים בסופ"ש האחרון - במקרה שלו, זה היה להקרנות טרום בכורה, לקראת הפצתו הקבועה והרחבה מיום חמישי הקרוב. כמוהו, גם מאחוריו עומדים שמות מבטיחים: בשרביט הבימוי אחז ביל קונדון, שהיה חתום בעבר על סרטים מוערכים כמו "אלים ומפלצות" ו"קינסי" וחתום גם על להיטים כמו "נערות החלומות" והעיבוד המחודש ל"היפה והחיה"; ומככבים בו שני שחקנים עם תארי אצולה: הלן מירן ואיאן מק'קלן. במקרה הזה, השימוש בשורש "ט.ו.ב" בשם הסרט אינו המצאה של המפיצים הישראלים - כך הוא נקרא במקור, וכך גם הרומן של ניקולס סירל עליו התבסס.
כמו הספר, גם הסרט מספר על שני פנסיונרים המכירים דרך אתר היכרויות ומתחילים לצאת - את האדון מגלם מק'קלן, ומירן את הגברת. ברור מלכתחילה כי הוא נוכל שמנסה לעקוץ אותה, וברור גם שהיא מודעת לכך, ומתכננת לטמון לו פח ולהשיב לו מכה אחת אפיים.
זה נשמע כמו בסיס למותחן עוקץ נבון ומהנה, עשוי בסטייל ובאצילות בריטיים, אבל כבר בשלב מוקדם של הצפייה מתברר כי הנעקצים האמיתיים כאן הם אנחנו, הצופים. יש לכך שתי סיבות. קודם כל, באופן מפתיע למדי, הסרט עשוי לא טוב: ערכי ההפקה ועבודת הבימוי מזכירים מותחן זניח משנות השמונים, לכל היותר; שחקני המשנה איומים ונוראים, וההופעות שלהם כמעט חובבניות; ומול כל זה, וכשמונח בידיהם תסריט כה רדוד וחיוור, גם בעלי מלאכה בשיעור הקומה של מק'קלן ומירן לא יכולים להושיע.
הבעיה השנייה חמורה עוד יותר: כמו בכל מותחן, גם ב"השקרן הטוב" יש טוויסט, והוא מתגלה כאחד המופרכים והמעוותים שראינו לאחרונה. התפנית העלילתית הזו בלתי סבירה, וגרוע מכך, מנצלת בצורה נלוזה את ה-MeToo, באופורטוניזם מביש ובלי טיפה של מאמץ אמיתי. לא נכביר פרטים כדי לא להרוס את הצפייה למי שבכל זאת מתעקש לראות את הסרט, אך נאמר כי הוא כולל בין השאר את אחד השימושים הקולנועיים הדוחים שראינו בטראומה של אונס, והתחרות הרי קשה. אם לא די בכך, התסריט כאן מקפיד גם לחטוא לזיכרון של מלחמת העולם השנייה, ולהציג דווקא את הצד הגרמני כקורבן שלה.
"רצח כתוב היטב" סובל מנטייה להתחכמות יתר. "השקרן הטוב", בניגוד לכך, מזלזל באינטליגנציה של הקהל, והתעלומה המעניינת היחידה במותחן הזה היא למה מירן ומק'קלן הסכימו לשתף עימו פעולה.