מצעד 100 הסדרות של שנות העשרה: מקומות 40-21

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מחפשים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות החודש בטלוויזיה

עקבו אחרינו באינסטגרם

במקור: Westworld
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2016 - היום

כן, העונה השנייה הייתה ברובה מפח נפש גדול ומייגע, התחפרות בבוץ מתעתע והתמסרות לפאזל שהרכבתו לא הולידה תמונה מרשימה במיוחד. תגובת נגד לחוכמת ההמונים שהתגייסה כדי לפצח את כל הסודות והטוויסטים שהציגה העונה הראשונה. ולמרות זאת, אף אחד לא יכול לקחת מ"ווסטוורלד" את אותה עונה ראשונה. את העובדה שבמשך עשרה שבועות היא הייתה הסדרה הכי מסעירה וממגנטת בטלוויזיה, מופת של משחק, בימוי, עריכה, משחק ובעיקר כתיבה. "ווסטוורלד" הייתה אז מלאכת מחשבת תסריטאית - סיפורם של אנדרואידים שתכליתם לעמוד לרשות בני האדם בפארק דמוי המערב הפרוע, עד שהכל כמובן משתבש.

יוצרי הסדרה, בני הזוג ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, ליהטטו אז עם מספר רב של כדורים והצליחו לגרום לכולם לנחות לבסוף בשלום - סיום העונה הראשונה הגיש לנו את הסיפור כשהוא שלם וקשור בסרט, ולא זאת בלבד שעשה זאת בצורה מבריקה, אלא גם מרגשת. כזו שהשתמשה ברובוטים כדי להדגיש דווקא את האנושיות על צדדיה הנעלים ביותר והרקובים ביותר. בדומה ל"מר רובוט" ו"לגיון", "ווסטוורלד" חשפה בפנינו את העלילה בקיטועים ובזליגות זיכרון כשם שגיבוריו חווים אותו, הטמיעה אותנו לחלוטין בסיפור שגוללה, מורכב ככל שיהיה, חלקי ככל שיהיה, נוטע ספקות ככל שיהיה. סיפור שבוודאי לקח בחשבון שהוא מנכר חלק מהצופים, מפזר חלקים מהתצרף בהדרגה, ושרק בתום עשרת הפרקים שלו מתגמל את הצופים ומבהיר עד כמה הוא שלם ומושלם. חרף כל הבעיות שלה, ההישג של "ווסטוורלד" לא פחות ממדהים. ולמרות הכל יהיה מעניין לראות כיצד העונה השלישית, שתגיע ב-2020, תפיק לקחים מהטרוניות נגד העונה השנייה.

(עידו ישעיהו)

במקור: The Good Fight
גוף שידור: CBS All Access (בישראל ב-yes)
שנים: 2017 - היום

קשה היה להתעלם מהאירועים הפוליטיים המטורפים בעשור הזה, ובהתאם לא מעט סדרות הגיחו כדי לומר משהו על מצבה של אמריקה ושל העולם - את חלקן עוד נפגוש בהמשך המצעד. אף אחת מהן לא עשתה את זה באופן כל כך ישיר כמו "הטובות לקרב". סדרת הבת של "האישה הטובה", בהגדרתה דרמה משפטית, הבהירה את זה כבר בשמה המקורי - "הקרב הטוב" - ואז גם נפתחה בסצנה שהייתה הצהרה לכל דבר: הגיבורה דיאן לוקהרט (כריסטין ברנסקי) צופה בהלם בטקס השבעת הנשיא טראמפ. הדבר המוזר הזה אכן קרה.

לא מדובר רק בקווי עלילה הנובעים מהמציאות הפוליטית של וושינגטון (אף שהסדרה בכלל מתרחשת בשיקגו), וספציפית טראמפ, אלא כאלה שנעשים יותר ויותר קיצוניים על גבול המופרך. אבל הם לא באמת מופרכים. לא כל כך קשה להאמין שלנערת ליווי יש הוכחה מצולמת למפגש הפיפי בין הנשיא האמריקאי לזונות רוסיות, או שההסתה נגד עורכי דין גרמה למישהו עם נשק חם לקום ולפגוע בהם באופן שיטתי, או שישנה מחתרת של פעילים ליברלים שמנסה להשיב מלחמה באמצעים לא מאוד חוקיים. כל זה היה עלול להתרסק ברעש אילולא מאחורי הסדרה היו עומדים שניים מהיוצרים המחוננים כיום בטלוויזיה האמריקאית, בני הזוג רוברט ומישל קינג. בידיהם "הטובות לקרב" הופכת ליצירה חכמה ומבדרת, מודעת לעצמה ומעוררת מחשבה.

(עידו ישעיהו)

במקור: Silicon Valley
גוף שידור: HBO (בישראל ב-yes, HOT וסלקום TV)
שנים: 2014-2019

זה היה העשור הגדול של תעשיית ההייטק. לא רק שהיא הפכה במהלכו לדומיננטית במגוון עצום של תחומים בחיינו, אלא הוציאה מקרבה עוד ועוד כוכבים, בהם ג'ף בזוס, מארק צוקרברג, אילון מאסק, פיטר גרגורי ואריק שמידט. ובעוד אלו מכנים את עצמם איירון מן, מחסלים תעשיות שלמות ומוצאים עוד ועוד דרכים לתעל את המידע שלנו למזומנים - הקומדיה על אודותם שיקפה את החלקים הסקסיים הרבה פחות של מי שמבטיחים לשפר את העולם. גיבוריה היו חמדנים, נהנתנים, בעלי לקויות חברתית, עסוקים בפולחן אישיות עד חוסר מודעות עצמי קיצוני. ובכל זאת, איכשהו, מדובר בסדרה שמצליחה להפגין אמפתיה ולא להיות מרושעת מדי.

הדואליות נזקפת לזכותו של היוצר מייק ג'אדג', שידע לנווט את גיבוריו בין עלבונות, בדיחות מטא, רפרנסים תעשייתיים פנימיים ושנינות חדה כתער. לעיתים גיבוריה היו פשוט קריקטורה אדירה על תובנה ספציפית (כמו ראס הנמן, איש תשעת האפסים ודלתות הרכב המתרוממות מעלה), לעתים היו תשובה ניצחת לאחרים (ג'ין יאנג לארליך, דינש לגילפויל). ובעודה סוחפת אותנו אחריה בחלום על העושר והתהילה של האקזיט, היא ידעה גם לקדש את התמים והדבילי. כך באו לעולם ביג הד וג'ארד, אחד הסיידקיקים המתוקים ביותר שנראו על מסך בעשור החולף. כך גם הצליחה "עמק הסיליקון" לשרוד ולהתפתח לאורך זמן, תוך שהיא מנפצת את הסטיגמות הישנות שלנו על חנונים גאונים וכותבת אותן מחדש.

(אילן קפרוב)

במקור: Orange Is the New Black
גוף שידור: נטפליקס (בישראל ב-HOT)
שנים: 2013-2019

על חשיבותה של "כתום זה השחור החדש" לעלייתה המטאורית של נטפליקס ולפיכך לעשור הטלוויזיוני הנוכחי אפשר לקרוא כאן ובהרחבה. אבל יש השפעה אחת שלא הוזכרה בכתבה הזו, והיא במובן מסוים זו שמעגנת את כל השאר - אובדן השיפוטיות. "כתום זה השחור החדש" מכניסה את הצופה לתוך כותלי כלא נשי ומפגיזה אותו על ההתחלה בהמון סוגים של נשים: יפות, מכוערות, מפחידות, כבדות משקל, מכורות, משוגעות, קולניות, הזויות, מפוחדות, מיוסרות וכואבות. הן כולן נראות כמו מקשה כתומה אחת שמאוגדת תחת השם המרתיע "פושעות", אבל ג'נג'י כהן בילתה שבע עונות בלהוכיח שהן, בסופו של דבר, אנושיות.

זה לא רק מבנה הסדרה שחושף בכל פרק חלק מסיפור הרקע של כל אסירה ומעגל אותה, זה לא רק שיר הפתיחה שמפציר בנו לזכור את הפנים והקולות שלהן, ואלה לא רק הדיאלוגים שגורמים להן לפלוט מדי פעם עובדות על העולם שבחוץ כאילו הן הכי מעודכנות בו כאחרונת הפקאצות. הצהרת המשימה הבסיסית של "כתום" הייתה לגרום לנו להכיר אותן, באמת ובתמים להכיר אותן, ולהשתחרר מהתפיסה שאסירות ואסירים, נוכחיים או משוחררים, הם אנשים נחותים שראויים לקלס, אפליה, דעות קדומות ופסילה, רק משום שהם העזו לטעות וגם לשלם על כך בגלוי.

אולי הם דווקא אלה שמבינים את המונח "כפרה" הרבה יותר טוב מאיתנו? אולי אדם שאומר שהוא אסיר משוחרר ראוי לכל הפחות לאותו כבוד והערכה כמו אדם שמעולם לא נכלא, אבל לבטח עשה טעות כלשהי בחייו? למה אנחנו ממהרים לשפוט אנשים על סמך פרט אחד בעברם? למה אנחנו ממהרים לשפוט אנשים באופן כללי? בשתי סדרות טלוויזיה שונות שראיתי לאחרונה הכריזו דמויות שהיו בכלא, בסוג של חשיפה דרמטית שהביאה לעצירה מוחלטת של העלילה והסצנה. בשני המקרים, וזו האמת, המוח שלי נדד לשנייה אחת ל"כתום זה השחור החדש", ואז חזר למסך ואמר - "אז מה?".

(אופיר ארצי)

גוף שידור: אמזון פריים וידאו
שנים: 2017 - היום

סוד כוחה של "גברת מייזל המופלאה" מזכיר את זה של מידג', הגיבורה הנהדרת שבמרכזה: היא יודעת לעשות קצת מהכל ובקצב מסחרר. יש בה את הגרנדיוזיות והפאר של שנות החמישים, על האופנה והאנשים היפים, תעשיית הבידור המהונדסת והמוזיקליות ששורה בכל. אך מנגד יש בה גם אינטימיות וענייני יומיום ובהם נשקפים בחכמה וביעילות סוגיות כגידול ילדים, חיי משפחה, קריירה ויחסי גברים-נשים. את כולם היא צובעת באותו להט קדחתני של עשייה שאין לה קץ. כאילו אם תעצור לרגע ותנשום, תגלה לפתע שהעולם המשיך והותיר אותה מאחור.

בימיה של "בנות גילמור" (אף היא מבית היוצר של איימי שרמן-פלדינו) היו לאינטנסיביות הזאת מחירים חפרניים של קשקשת מיותרת. ב"גברת מייזל המופלאה" העיסוק בקומדיה מעניק לה מטרה וצובע אותה בתובנות מבריקות על החיים. אך לא פחות מכך, "גברת מייזל המופלאה" היא חגיגה של דמויות מעולות שמשוחקות להפליא. החל מרייצ'ל ברוסנהן המופלאה בתפקיד הראשי, אלכס בורסטין (סוזי) כסוכנת האנטיפתית והצינית וטוני שלהוב כאב היהודי שגונב את ההצגה בכל סצנה. יחד הם יוצרים תלכיד מצחיק, צבעוני ומבדר שתענוג להיטמע בו בכל פעם מחדש.

(אילן קפרוב)

במקור: Sherlock
גוף שידור: BBC (בישראל ב-HOT וב-yes)
שנים: 2010 - היום

כשחושבים על זה, מלכתחילה הסכנה הגדולה של "שרלוק" הייתה לנהוג כשם שעושה הגיבור במרכזה ולהתאהב בעצמה. שני היוצרים, סטיבן מופאט ומארק גייטיס, לא הניחו לנו לשכוח את זה שהם נורא מתוחכמים ומבריקים וידענים וגאונים יותר מכולנו. ובזמן שהקפידו על כך, ודאגו לברוא עלילות מפותלות ומופרכות עד בלי די שבמסגרתן איכשהו הכל קשור באופן אישי לשרלוק הולמס, נוצרה לבסוף תחושה של כלב המסתובב סביב זנבו.

אך עד שזה קרה, ולפעמים בזמן שזה קרה, "שרלוק" הייתה אחד הדברים הנפלאים בטלוויזיה. עיבוד בן ימינו לדמויות ולסיפורים של ארתור קונאן דויל. היה זה דווקא הנרקיסיזם של שרלוק שהפך את הסדרה לכל כך מבדרת. הוא לא סתם היה חכם מכולם אלא ידע את זה ולכן בז להם, והודות לבנדיקט קאמברבאץ' הנפלא היה קל מאוד להאמין לו, מה שהפך את העיבוד הזה לכה מבדר, שנון ומצחיק. בעזרת מרטין פרימן בתפקיד ד"ר ווטסון שחובר אל שרלוק ומקפיד לתווך בינו לבין האנשים הנורמליים - כלומר, גם אנו הצופים - נוצר בין שתי הדמויות חיבור חזק ומקסים שהיווה את כוחה הגדול של הסדרה, ומיצב אותן כאחד מהצמדים הגדולים בטלוויזיה לדורותיה.

(עידו ישעיהו)

במקור: The End of the F***ing World
גוף שידור: Channel 4 (בישראל בנטפליקס)
שנים: 2017 - היום

אין דרך לעקוף את זה: "סוף הפאקינג עולם" הייתה מיני-סדרה מושלמת אבל חדלה להיות כזאת. היא כבר לא מיני-סדרה וכבר לא נטולת רבב. שורה ברשימה הולכת וגדלה של סדרות שנועדו להימשך עונה אחת אבל זכו לחיים נוספים. אבל אפילו עם עונה שנייה פחות מושלמת, עדיין מדובר ביצירה נהדרת. הגם שעלילתה מתרחשת בימינו, יש בה משהו אולד סקול במכוון, והסיפור על שני נערים תלושים ואבודים שחוברים זה לזה ואז מסתבכים עם המשטרה, מובא באיפוק ובעידון גם כשפיצוצים ודם גודשים את המסך. הנופים הכפריים של אנגליה עוטפים את שני הגיבורים, מדגישים את התלישות שלהם מהכאן והעכשיו, מהעולם הזה.

התסריט המדויק של צ'רלי קובל הומה כל כך הרבה דיאלוגים ומשפטים קולעים ויפים, והוא מגובה במשחק אדיר של אלכס לאות'ר וג'סיקה בארדן, שהכימיה ביניהם מזינה את הסדרה כולה. משכנעים שההתהוות המקסימה בין שתי הנפשות המשובשות שהם מגלמים נועדה לקרות, והמיזוג של מרכיביה הוא זה שהופך את "סוף הפאקינג עולם" לנפלאה כל כך. יצירה שלוקחת כאב ואפלה ורוקחת מהם חום אנושי מרחיב לב.

(עידו ישעיהו)

במקור: The Good Place
גוף שידור: NBC (בישראל בנטפליקס)
שנים: 2016-2020

המאפיין הבולט ביצירות של מייק שור ("מחלקת גנים ונוף", "ברוקלין תשע תשע") הוא האמונה בטוב שבבני האדם, וביכולת וברצון של כולנו להשתפר. הגישה האופטימית הזאת היא הבסיס של "המקום הטוב", שהגיעה למסכים בתקופה בה הפקפוק בערכים האלה בדיוק הלך וגבר. בעוד שבהחלט לא יהיה מופרך לכנות אותה כאסקפיזם, דווקא הנטיעה שלה במציאות הפכה אותה לבולטת ושונה מקומדיות רבות אחרות בעשור האחרון. שור לא ראה את גן העדן והגיהנום כפנטסטיים או נשגבים מהחיים הארציים, אלא כמעט כהמשך טבעי.

מהעמדה הזו שקעה הסדרה בשלל ניסויים פילוסופיים ומוסריים, בוחנת עוד ועוד סיטואציות שמציבות את גיבוריה באתגרים אנושיים בסיסיים, שתוצאותיהם מתווים את גורלם לאורך זמן. ובעוד לא כל גיבוריה ניחנו בעומק מספק כדי להתפתח דרכם (אנחנו מסתכלים עליך ג'ייסון), החן הפנימי והכימיה שנוצרה ביניהם סחבו אותה קדימה. ואולי מעל הכל, "המקום הטוב" פשוט הייתה שם בזמן הנכון כדי לספק נחמה בתקופות של אנושיות רעילה. מזכירה לנו שיש בכוחנו להתעלות אם רק נרצה בכך באמת.

(אילן קפרוב)

במקור: Barry
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2018 - היום

אלק ברג כבר סייע למייק ג'אדג' להפוך את "עמק הסיליקון" לאחת הפנינים של העשור הזה, והמשיך לעשות זאת גם עם ביל היידר בקומדיה שיצר עבור HBO. סיפורו של מתנקש שנקלע ללימודי משחק אצל גורו משחק נרקיסיסט (הנרי ווינקלר) ומחליט לעשות שינוי קריירה. הדיכוטומיה בין שני העולמות האלה היא זו שמזינה את "בארי", השאיפה של הגיבור לנורמליות ולאמת שהוא נתקל בהן בחוג למשחק, אבל הרי גם שם אין נורמליות ואמת, זוהי הוליווד המזויפת האולטימטיבית.

מה שיפה ומיוחד ב"בארי" הוא ההבדל העצום שלה מגיבורהּ. גיבורה כל הזמן נקרע בין העולמות בעל כורחו, לא סגור על עצמו, ואילו הסדרה פשוט יודעת מי היא ובטוחה במה שהיא עושה עד לניואנסים הכי קטנים. זו גם הסיבה שדמויות המשנה שלה כה אדירות, בפרט נוהו האנק (אנתוני קריגן), הגנגסטר הכי חמוד בטלוויזיה. ההתמסרות של "בארי" לפנים הרבים שלה ולהתפתחות הסבירה של העלילה בכל המישורים, היא הדבר שמלכד את מרכיביה המעולים - הפשע, הדרמה, הקומדיה - לכדי שלם שאפילו עולה על סך חלקיו.

(עידו ישעיהו)

במקור: Succession
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2018 - היום

בעונה השנייה שלה, ששודרה השנה, "יורשים" מיצבה את עצמה כסדרה הכי מדוברת של HBO בעידן שאחרי "משחקי הכס". בהתחשב בעידן שבו אנחנו חיים, נרמסים תחת מגפו של האחוז האחד, קשה לא להבין את האפיל ולהתמסר לו. הדרמה הקומית השחורה עוקבת אחר משפחת רוי העשירה כקורח, גרסה למשפחתו של איל התקשורת רופרט מרדוק. עם גילו המבוגר של האב ובעיותיו הרפואיות, ילדיו מתחילים להיאבק על השליטה באימפריה שהקים, אבל האב לא מתכוון לפנות את מקומו כל כך מהר, ואף אחד מהאנשים האלה לא בוחל בדבר על מנת לעשות את מה שהוא חושב שצריך.

הנקלוּת ש"יורשים" מתארת נעשית בפומפוזיות והפרזה, אבל היא מוציאה את האוויר מהבלון בעזרת קריצה ועורמה שמגובות במשחק מדויק הנשען על לא מעט אלתור, בימוי תזזיתי ופסקול מינורי שמצליח במקביל לשמר את האפוס (כולל אחד הפתיחים היפים על המסך). כך הסדרה מתריסה בפנינו: אלה האנשים שמשפיעים על חיינו, אלה שנושאים ונותנים על מיליארד פה ומיליארד שם כמו שאנחנו מתמקחים על חולצה בשוק, מעצבים את התודעה הקולקטיבית שלנו כעניין של מה בכך באמצעות כלי התקשורת שלהם. אלה האנשים שמושכים בחוטים של האנשים שמושכים בחוטים, נישאים מעל הבוס של הבוס של הבוס שלנו. בואו נבוז להם.

(עידו ישעיהו)

במקור: American Vandal
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2017-2018

במשך כמה שנים נטפליקס הייתה המקום האידיאלי לפריחת סדרות כמו "חוליגן אמריקאי". הדרישה לעוד ועוד תוכן תבעה פנייה לנתיבים חדשים ואמיצים. לא רק בנטפליקס אלא אצל כל המתחרות. זו הייתה פריחה גדולה ונהדרת, אבל כשם שהגיעה כך גם נגדעה. על אף הפוטנציאל העצום לסיפורים חדשים, "חוליגן אמריקאי" הסתפקה בשתי עונות בלבד. זה אולי הביטול הצורב של העשור הזה, לפחות עבורי, וכזה שמעיד על שינוי הכיוון של ענקיות הטלוויזיה בשלהי העשור - מסדרות מקוריות ומיוחדות אל יצירות ראווה גדולות או סתם עוד מאותם ז'אנרים חבוטים.

העלילה של "חוליגן אמריקאי", סאטירה על ז'אנר הפשע האמיתי הדוקומנטרי שסחף את הטלוויזיה באמצע שנות העשרה, נשמעה כמו סרט נעורים מטופש: מישהו ריסס 27 פינים על המכוניות של צוות התיכון בעיר אמריקאית קטנה. מיהו האשם? זה מה שהתוכנית ביקשה לבדוק. במהירות התברר כי "חוליגן אמריקאי" היא יצירה מבריקה בהרבה מהומור הפיפי-קקי (המאוד מצחיק!) שהיא מתהדרת בו. גם בעונה הראשונה וגם בשנייה, שפתחה סיפור חדש על מישהו שגרם לבית ספר שלם לשלשל ללא שליטה, היא עשתה בדיוק את מה שעושות היצירות האמיתיות בז'אנר שעקצה: לגולל סיפור על עוול ספציפי שממנו צומחת תמונה של ריקבון מערכתי גדול, ובכך לספק הערות עמוקות וכנות להפליא על החברה של ימינו.

מאחר ש"חוליגן אמריקאי" עוסקת בבני נוער, ההערות האלה הפכו לאבחנות פוקחות עיניים על הדור הצעיר הזה, ואותה עצמה לסדרת הנעורים הטובה ביותר של העשור. באמצעות הדמויות הצעירות שלה היא גוללה סיפור עמוס טוויסטים מבריקים - ולפעמים גם מאוד מרגשים - על מעמדות, טיוח, שחיתות, מניפולציות משטרתיות, בריונות רשת ובדידות עמוקה. מתחת להומור בית השימוש שלה שכנה נשמה יתרה, שהפכה אותה לאחת הסדרות הנעלות בטלוויזיה.

(עידו ישעיהו)

במקור: True Detective
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)
שנים: 2014 - היום

חייה של "בלש אמיתי" היו רבי תהפוכות. עונה ראשונה (עם וודי הרלסון ומתיו מקונוהי) שהפכה לתופעת תרבות מצוטטת, עונה שנייה מביכה (עם וינס ווהן, רייצ'ל מקאדמס וקולין פארל) שהתרסקה ברעש, סף ביטול והפוגה בת שלוש וחצי שנים, ואז עונה שלישית נפלאה ממש (עם מהרשלה עלי). במיטבה, כאשר לא נראתה כפארודיה על עצמה כמו בעונה השנייה, "בלש אמיתי" גייסה זוועות כמו רשת פדופילים או היעלמות של שני אחים קטנים כדי לספר סיפורים על הפחדים העמוקים ביותר שלנו, ובאמצעותם על בני אדם באופן כללי. לפעמים באופן ממגנט ומסעיר, לפעמים באיפוק ובליריות. תמיד עם חסד רב שמקיף את הבלהות שבמרכזן. יותר מאשר "בלש אמיתי" היא סדרה על תעלומות רצח, היא יצירה על הדמויות שסובבות אותן ומושפעות מהן.

הכתיבה של ניק פיצולטו, יוצר הסדרה, הייתה מספיק חזקה כדי לשאוב אליה כוכבי קולנוע (ובעונה הראשונה הייתה מגובה גם בבימוי הנפלא של קארי פוקונגה), ובכך במידה רבה פתחה את הדלת למה שנראה מובן מאליו כיום, חמש שנים אחרי שהגיעה. מקונוהי הצטרף אל "בלש אמיתי" כשהוא בעיצומה של עדנה מחודשת כשחקן איכותי, ואף זכה באוסקר על תפקידו בסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס" במקביל לשידור הסדרה. ב-2019 הגיע מהרשלה עלי כשהוא כבר היה זוכה אוסקר טרי על "אור ירח" והיה פייבוריט לזכייה נוספת על "הספר הירוק", שאכן גרף. הטלוויזיה בכלל ומיני-סדרות/אנתולוגיות בפרט הפכו לאופציות שוות-ערך באיכותן עבור כוכבים גדולים כמו אמה סטון, ג'ונה היל (שניהם ב"מטורף"), ג'ים קארי ("ילדותי"), ג'וליה רוברטס ("Homecoming"), איימי אדמס ("חפצים חדים") וכמובן ניקול קידמן, ריס וויתרספון ומריל סטריפ ("שקרים קטנים גדולים"). "בלש אמיתי" היא חלק אינטגרלי מהמהפכה הזו.

(עידו ישעיהו)

במקור: Master of None
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2015 - היום

זה היה עשור שופע בקומיקאים שהפכו ליוצרי וכוכבי טלוויזיה. אך בעוד שמות כלואי סי.קיי ואיימי שומר נותרו קרובים למגרש הביתי של ספקטרום הסטנדאפ שלהם גם על המסך הקטן, "אטלנטה" ו"מומחה לכלום" הצליחו לעשות הרבה יותר מכך. במקרה של עזיז אנסרי התהליך היה הדרגתי. העונה הראשונה הייתה שיקוף של דמותו החמודה והלבבית, עם חבריו המקסימים וסצנת הדייטינג של ניו יורק. ובעוד אלה הספיקו כשלעצמם לסדרה שנונה ומחממת לב, זוהי העונה השנייה שהופכת את "מומחה לכלום" ליצירה מרשימה באמת.

הסדרה הפכה למעשה לסוג של אנתולוגיה כשכל פרק חוקר אספקט אחר בחייו של דב (בן דמותו של אנסרי), בין אם מדובר בהתמודדות עם משפחתו המוסלמית האדוקה, תהליך היציאה מהארון של חברתו הטובה, דניס (פרק שזיכה את לאנה ווית' באמי), פרק יפהפה על מערכות יחסים בין אנשים שבדרך כלל לא זוכים לשזוף את המסך, וכך הלאה. כל אחד מהפרקים פרט על נימים אחרים, אבל באותה מתיקות ואהבת אדם שמאפיינת את דב. ולצד כל אלה התפתח לאורך העונה השנייה סיפור אהבה מרטיט ושובר לב, המקפל בתוכו רגש וכנות שהעניקו לסדרה עוגן לירי-מלנכולי יפהפה.

(אילן קפרוב)

במקור: Big Mouth
גוף שידור: נטפליקס
שנים: 2017 - היום

סדרה מצחיקה, דוחה ומופרעת על זוועות גיל ההתבגרות. זה, על רגל אחת, הסיפור של "פה גדול", כל כך פשוט וכל כך מתבקש. די מדהים שעל אף שהיו ועדיין יש סדרות אנימציה שאוהבות לזעזע, אף אחד לא טרח לעשות סדרה כזו עד 2017. אפשר היה לקרוא לזה נישה, אבל גיל ההתבגרות הוא עניין די אוניברסלי. ואף על פי כן, "פה גדול" היא דוגמה להימור על סדרה קיצונית בפלטפורמה הרפתקנית שהפך להצלחת ענק ביקורתית ובקרב הקהל, עד כדי כך שחודשה לשלוש עונות נוספות.

על אף שהיא קצת פחות מושלמת מעבר לעונה הראשונה, הקומדיה של ניק קרול ואנדרו גולדברג היא הרבה מעבר לשורה של רגעים מטורפים ודמויות דמיוניות (בהן מפלצות ההורמונים, מכשף הבושה ורוחו של דיוק אלינגטון שנמצאת בעליית הגג של הגיבור, כי למה לא). היא מלאה בלב וברוח נעורים שלא מציפים רק את רגעי המבוכה המחרידים והכל כך מצחיקים של גיל ההתבגרות, אלא גם את הקסם הגדול שלו. רגעי רעות ואחווה שקיימים גם בקרב הדמויות וגם אצל כל אחד מהצופים שאי פעם היה קטן או מפותח ביחס לחבריו, כל מי שקיבלה לראשונה וסת ברגע הכי פחות מתאים, כל מי שהתאהב והכל הלך לו עקום. סדרת החינוך המיני האולטימטיבית.

(עידו ישעיהו)

גוף שידור: קומדי סנטרל (לא שודרה בישראל)
שנים: 2012-2015

מאז שהסתיימה "Key & Peele" ב-2015, הפך ג'ורדן פיל לזוכה אוסקר (על בימוי הסרט "תברח") ולאחד היוצרים הכי מקוריים בתעשייה. מי שצפה בתוכנית המערכונים שלו ושל קיגן-מייקל קי בוודאי זיהה את הגאונות כבר בזמן אמת. קשה להבין מדוע הזכיין המקומי של הערוץ לא טרח לרכוש אותה. בגלל שהיא "שחורה" מדי? צרה מדי עבור הקהל המקומי? חשד כבד שכן, ומדובר בהבלים לשמם. קי ופיל אמנם התייחסו המון לנושאי גזע בתוכנית המערכונים שלהם, אבל הם גם שני גיקים מבריקים, מתפקעים מכישרון, חובבי תרבות פופולרית שעשו פלאים עם חומרים כאלה. ג'ורדן פיל הוא אחד הקומיקאים הגדולים של דורו, ממגנט ממש, שמתמסר לדמויות שלו ברמות בלתי מובנות כמעט. החיקוי שלו לברק אובמה הוכתר על ידי נשיא ארה"ב למוצלח ביותר שהוא ראה, וקיגן-מייקל קי עצמו הצליח לזהור בקביעות למרות הכישרון האדיר שלצדו.

"Key & Peele" הייתה מושקעת, צולמה נהדר וניחנה בתשומת לב יתרה לפרטים. כמעט בכל פרק שלה ניתן היה להיתקל לפחות במערכון אחד מתפקע מהשראה, קלאסיקות קומיות של ממש. הזומבים הגזענים שמעדיפים לא לאכול מוחות של שחורים, חשיפה על כוחו האמיתי של סטיב ארקל ב"אריזה משפחתית", החברים שמספרים זה לזה איך אמרו "ביץ'" לבת-זוגם, שני שחורים יריבים שמנסים להסתנן למקהלת הא-קפלה בקולג' שלהם, הדייטים של מיגן הביצ'ית ואנדרה הסמרטוט, ואולי גולת הכותרת: "ניגרוטאון" המושלם.

לכל אורכה "Key & Peele" השקיעה בלוק שלה באופן שלא רואים בדרך כלל בתוכניות מסוגה, עד שכל מערכון נראה כמו סרט קטן. ב"ניגרוטאון", המערכון שגם חתם את הסדרה, באו כל מרכיביה לכדי התעלות. חזות עולצת, צבעונית ומרשימה, שאגב כך מטיחה ביקורת חברתית חדה כתער על היחס ששחורי עור זוכים לו הן באופן כללי והן ספציפית משוטרים. הדיסוננס בין הפנטזיה לבין המציאות טוען את "ניגרוטאון" ברבדים רבים והופך אותה ליצירת מופת המעידה על הסדרה כולה.

אם כבר נטפליקס העמיסה לאחרונה עונות של "סאות' פארק", מה זה בשבילה עוד כמה אוצרות של הקומדי סנטרל? הסדרה הזו ראויה להיגאל גם בישראל. בינתיים הנה עשרות מערכונים בעמוד הרשמי שלה ביוטיוב.

(עידו ישעיהו)

במקור: House of Cards
גוף שידור: נטפליקס (בישראל ב-HOT, yes סלקום tv ונטפליקס)
שנים: 2013-2018

באופן טבעי מורשתה של "בית הקלפים" תיזכר הרבה יותר בזכות אחריתה, על ההתדרדרות העקבית ברמה ככל שהתקדמה והפרשייה הנוראית של קווין ספייסי. אולם יש בכך משום עוול לאחת הסדרות שהגדירו את העשור הזה ואת התפתחותו. אם בעשור הקודם הייתה זו "הבית הלבן" שהכתיבה כמיהה לאוטופיה פוליטית (גם אם הייתה נאיבית ובלתי אפשרית), סדרת המקור הראשונה של נטפליקס בחרה להציג את מוקדי הכוח הפוליטיים מפרספקטיבה של בוז, ציניות, חמדנות ורשע. ישנם חוקרי תרבות ואף פרשנים פוליטיים שמוכנים להישבע שאילולא פרנק אנדרווד, לא היה יכול להיות דונלד טראמפ.

שתי העונות הראשונות, שעמדו תחת פיקוחו ההדוק של דיוויד פינצ'ר, העבירו באפקטיביות רבה את המסר ש"בית הקלפים" ביקשה להעביר. לא זו בלבד שנהיה מוכנים להריע לאדם שהוא התגלמות כל הרוע בממשל הציבורי, אלא נהיה מוכנים להיכנס עמו למערכת יחסים של ממש תוך כדי שבירת הקיר הרביעי ו"שותפות סוד" במזימותיו. בשקט, נאמר בינינו לבין עצמנו, היינו גם מצביעים לו בקלפי. בגדולתה שימשה "בית הקלפים" חלון לדילים מלוכלכים, אופורטוניזם וניתוק, לנרקיסיזם שלמדנו להכיר מאז היטב בפרלמנטים בארה"ב ומחוצה לה. יש שיאמרו שבהפוך על הפוך, דווקא הביקורת הזו הפכה בזכות הצלחתה לחותמת הכשר רשמית להתנהגות שביקשה להוקיע.

(אילן קפרוב)

במקור: Rick and Morty
גוף שידור: Adult Swim (בישראל בנטפליקס)
שנים: 2013 - היום

בשנים האחרונות חלק ניכר מהכותרות שגורפת "ריק ומורטי" עוסקות במעריצים שלה - קשה היה למצוא בעשור הזה פאנדום יותר רעיל מאשר של קומדיית האנימציה של ג'סטין רוילנד (שגם מדבב את שני הגיבורים) ודן הרמון. זה כלל היטפלות אל נשים שנוספו לצוות הכותבים במהלכה, כולל ממש הטרדות וחשיפת פרטים אישיים, והתנכלות כה חריפה אל סניפי מקדונלד'ס מאחר שלא היה להם רוטב קלאסי שהוזכר בסדרה, עד שהמשטרה נאלצה להתערב בחלק מהמקרים. היוצרים עצמם התנערו מהפלח הקולני והנורא הזה של אוהבי הסדרה, המאופיין במיזוגניה, גזענות ובאופן כללי בלהיות חרא של בני אדם.

קשה להעלות על הדעת מִתאם הפוך וקיצוני יותר בין איכות המעריצים של סדרה לבין הסדרה עצמה, מאשר במקרה של "ריק ומורטי". השילוב בין אנימציה לקומדיה למדע בדיוני כבר הוכיח את עצמו בעבר, ו"ריק ומורטי" ממלאת היטב את החלל שהותירה "פיוצ'רמה" כאחת הסדרות המבריקות והמקוריות על המסך. יש ל"ריק ומורטי" את הבעיות שלה, בראשן האדרת דמותו האנוכית והבלתי מנוצחת של ריק, משהו שניכר כי הסדרה ערה לו ומנסה לשייף, אבל בשורה התחתונה אלה מתגמדים מול מעלותיה.

מה שנולד כטייק מעוות על דוק ומרטי מ"בחזרה לעתיד" - במסגרתו הגאון האקסצנטרי המבוגר הוא שיכור חסר אחריות והנער הצעיר הוא נכדו הטמבלול וחסר עמוד-השדרה - הפך ליצירה המנצלת את ריבוי העולמות, הממדים וההרפתקאות שלה, על מנת להציג קומדיה שהיא בה בעת גם מחושבת לפרטי פרטים וגם אנרכיסטית, כמעט ניהיליסטית. כאוס מאורגן שבוחן את עצם הקיום האנושי ואת מקומנו בעולם. אבל כנראה כל זה לא היה כה אפקטיבי, ובוודאי לא מזמין, אילולא "ריק ומורטי" ידעה לחפור בנשמות של גיבוריה, בכללם ההורים ג'רי ובת' (כריס פארנל ושרה צ'וק) והאחות סאמר (ספנסר גרמר). חפירה שאמנם מניבה לעתים דכדוך אקזיסטנציאלי, אך פעמים רבות גם נחמה ותקווה חיוניות.

(עידו ישעיהו)

במקור: Community
גוף שידור: NBC (בישראל ב-HOT וסלקום tv)
שנים: 2009-2015

כשאומרים "קומיוניטי" בדרך כלל חושבים על גבולות הז'אנר שפרצה הקומדיה שיצר דן הרמון (אותו אחד מ"ריק ומורטי"). חושבים על פרקי פיינטבול מבריקים, הומאז'ים לשלל סוגות טלוויזיוניות וקולנועיות, כולל אקשן, מערבון, אימה, תעודה ואנימציה. הרמון השתמש בתוכנית שלו כדי לפרק לגורמים את מוסכמות הסיטקום האמריקאי ולבנות אותם מחדש, תוך שהסדרה מנתחת בלי הרף את עצמה, קלאסיקות טלוויזיוניות קומיות מהעבר, מבנים מוכרים (פרקי לקט, פרקי בקבוק שמתרחשים כולם באותו חדר כדי לחסוך בעלויות הפקה ועוד) וכן הלאה. כמו קורס תקשורת פרוע וכיפי במיוחד בגרינדייל, המכללה הקהילתית שבמרכז הסדרה. התוצאה היא כמה מהפרקים המדהימים והגאוניים של העשור, בראשם "לוחמה מודרנית" (פרק הפיינטבול הראשון) ו"פרדיגמות של זיכרון אנושי" (פרק הלקט הראשון).

אבל מעבר לכל זה - שהיה תכופות פורץ דרך וקורע מצחוק - "קומיוניטי" פשוט הייתה נפלאה. נאמנה לשמה, מטרתה העיקרית הייתה להרכיב חבורה מאסופה של דחויים, ליצור באמצעותה קהילה, משפחה חלופית שיהיה לנו כיף לחזור אליה כל שבוע. ואכן, מעבר לכל הניסויים המטורפים במבנה, "קומיוניטי" הצליחה במשימה הפשוטה הזו - היה עונג לשהות במחיצת גיבוריה. לא מעט בזכות עבודת הליהוק המושלמת, שבין היתר הביאה לחזית את אליסון ברי ודונלד גלובר והזניקה את הקריירות שלהם. הכימיה בין השחקנים הייתה כנה וסוחפת, והקהילתיות הייתה כה חזקה עד שאפילו הצליחה לעמוד בפני השינויים הרבים שהתרחשו בחלקו השני של חייה.

(עידו ישעיהו)

במקור: The Handmaid's Tale
גוף שידור: הולו (בישראל ב-HOT)
שנים: 2017 - היום

אף שהסדרה מבוססת על רומן שנכתב לפני יותר מ-30 שנה ועוסק בעתיד, "סיפורה של שפחה" הפכה לאחת היצירות המייצגות דווקא את ההווה בו אנו חיים. הסיפור מתרחש על רקע משטר טוטליטרי מבעית, ולכן זוהי לא בדיוק מחמאה לחברה האנושית של המאה ה-21, אבל למרות הצפייה הקשה מנשוא לעתים, חובבי "סיפורה של שפחה" תפסו אותה בתור אזהרה וקריאה לפעולה. שנת 2017, בה החלה הדרמה בהולו, הייתה גם השנה שבה הוקמה תנועת MeToo, שהפכה את תעשיית הבידור על ראשה וסוף סוף נתנה הזדמנות לנשים ברחבי העולם להשמיע את קולן ולזכות לאוזן קשבת.

כחלק מהתנועה (ומ-Time's Up שבאה בתחילת 2018), הסדרה פרצה מתוך מסכי הטלוויזיה ואל תוך העולם האמיתי, והוציאה לרחובות נשים לבושות בגלימות אדומות בהפגנות בכל רחבי העולם. מנקודת מבט צינית יותר, היה זה פרסום איכותי וחינמי בשביל הולו, וזה השתלם עבור פלטפורמת הסטרימינג כאשר "סיפורה של שפחה" הפכה לסדרה הראשונה שלה שזכתה בפרס האמי היוקרתי. לא רק זאת, אלא שבעקבות כך הפכה הולו לפלטפורמת הסטרימינג הראשונה שזכתה באמי על סדרת דרמה.

אך הסדרה לא יכולה הייתה לעשות את כל זה אם לא הייתה גם יצירה איכותית. הצילום, הכתיבה, הבימוי והפסקול היו מן המקצועיים והיחודיים שראינו בשנים האחרונות, למרות היותנו בשיא עידן הטלוויזיה. וכמובן, הופעותיהם של כוכבת הסדרה אליזבת מוס, וצוות השחקנים המרשים שלצידה, לעולם ייזכרו ככמה מן העוצמתיות שבעשור.

(נטליה ירמין)

במקור: The Good Wife
גוף שידור: CBS (בישראל ב-yes. כיום זמינה במלואה בסלקום tv ובאמזון פריים וידאו)
שנים: 2009-2016

בעשור החולף רשתות הכבלים והסטרימינג חיסלו כליל את ההגמוניה של הברודקאסט, מגמה שכנראה תגיע גם אלינו בסופו של דבר. בארצות הברית "האישה הטובה" הייתה השריד הסופי מהסדרות האלה, נצר אחרון לשושלת שכוללת יצירות פורצות דרך כמו "בלוז לכחולי המדים", "פרקליטי אל איי", "ER", "הבית הלבן" ואחרות. סדרת הברודקאסט האחרונה שהייתה מועמדת לפרס האמי בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר. אפילו הספין אוף שלה, "הטובות לקרב" (ע"ע מקום 39), עקר לשירות הסטרימינג של CBS ומסתפק בעשרה פרקים לעונה.

פעם אחר פעם מפתיע היה להיווכח עד כמה "האישה הטובה", דרמה משפטית כאילו גנרית אבל בעצם כזו שאוהבת לטרוף את הקלפים, מסוגלת לשמור על רמה גבוהה לאורך זמן. בניגוד למה שהתרגלנו לו בשנים האחרונות מסדרות האיכות שלנו, "האישה הטובה" לא הסתפקה בשמונה או עשרה או 13 פרקים, אלא הייתה אולד סקול - 22 פרקים לעונה, כנהוג בסדרות של רשתות הברודקאסט האמריקאיות. לפעמים המספר הזה ניכר עליה, פרקים שהשתרכו בלי כיוון ועלילות שנוצרו כדי למלא את הדקות. אבל במשך רוב חייה היא הייתה אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה, ולבטח אחת המרשימות שבהן. שירת ברבור יוצאת מן הכלל למורשת מפוארת.

(עידו ישעיהו)

כמו כל מצעד גם זה שלפניכם משקף משהו יחסי וחלקי, לא מעט בשל כמות התוכן האדירה של העשור הזה. המדרגים - עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, עמית סלונים, נטליה ירמין, אופיר סגרסקי, פיני אסקל והדר טורוביץ' - בחרו את סדרות העשור בתמהיל של איכות, חשיבות ואהבה, לאו דווקא בסדר הזה. מאחר שיש הבדל בין סדרות שרצות לאורך זמן לבין כאלה שמלכתחילה מוגבלות למספר פרקים מסוים, המצעד אינו כולל מיני-סדרות. זו גם הסיבה שבחרנו לא לכלול סדרות שהתחילו ב-2019, על אף אהבתנו הרבה לחלק גדול מהן. בשלב הזה מקומן במארג של שנות העשרה אינו ברור, ובטח נפגוש רבות מהן בסיכום העשור הבא, ובוודאות בהמשך דצמבר, במצעד סדרות השנה.