בימינו כבר קשה לדעת מיהו אדם טוב ומי לא, בכל הנוגע להוליווד. אפילו יוצרים ושחקנים שמעלים על נס רגישות חברתית ביצירה שלהם, מתגלים פתאום כחלאות שמתנהגים בגסות ובגועל. שניים כאלה עברו בסדרה הקודמת של מייק שור, "מחלקת גנים ונוף" - עזיז אנסרי, שהיה חבר קאסט קבוע, ולואי סי קיי, שהתארח במספר פרקים של הסדרה. אחרי שפורסמה החשיפה על סי קיי, מייק שור אף התנצל בטוויטר על כך שליהק אותו למרות השמועות. "אני לא זוכר מתי שמעתי את השמועות לגביו", צייץ, "אבל אני בטוח שזה היה לפני הפעם האחרונה שהוא היה ב'גנים ונוף'. וזה חרא. ואני מצטער".
שור לא התייחס עד כה בפומבי לטענות כלפי אנסרי, אבל בשיחה בפסטיבל וולצ'ר אמר באופן כללי: "הנושא הרחב יותר הוא שאנחנו פשוט לא מדברים על הדברים האלה. שהנשים והגברים שההתנהגות הזו מופנית כלפיהם, שעליהם היא משפיעה, פוחדים. הם מרגישים שהם לא יכולים לדבר על זה, והם לא יודעים עם מי לדבר".
עבור מי שקצת מכיר את פועלו הטלוויזיוני של מייק שור, ההתנצלות ולקיחת האחריות שלו הן אקטים שעל פניהם נראים מאוד מתבקשים. הסדרות שלו - בכללן "המשרד", "מחלקת גנים ונוף" כאמור ו"ברוקלין תשע תשע" - משופעות טוב לב ואנושיות; והסדרה היחסית-חדשה שלו, "המקום הטוב" בכיכובם של קריסטן בל וטד דנסון, עוסקת בדיוק בזה - איך להיות אדם טוב יותר, להשתפר בעצמך ולשפר את העולם על הדרך. הקומדיה, שעונתה השנייה עולה ביום חמישי בכאן 11 (ולאחר מכן תגיע גם לנטפליקס), עוקבת אחר ארבעה בני אדם שמתו והגיעו לגן עדן, אלא שהדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים. חלק מהותי בהתנהלות שלהם שם עוסק בצורך להפוך לאנשים טובים יותר כדי להצדיק את היותם במקום הטוב.
"תמיד נמשכתי יותר לסוג הזה של הומור מאשר להומור נשכני, ציני וסרקסטי אני מניח. זה פשוט עניין של טעם", אומר שור בשיחה טלפונית עם וואלה! תרבות. "זה לא שאין הומור מצחיק שהוא קודר ונשכני וסאטירי, זה פשוט שאני מעדיף את הסטייל האופטימי יותר. אני חושב שזה מגיע מכך שבאופן כללי הייתה לי ילדות שמחה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי צעיר, והיו כמה טראומות פרבריות-אמריקאיות משעממות שהתרחשו, שום דבר טראומטי באמת. אבל בסך הכל הייתי ילד מאושר והייתה לי התבגרות שמחה. תמיד אהבתי הומור שהוא שמח וטיפשי וחיובי, כזה שמבליט את מה שטוב באנשים ולא מה שרע בהם. זה האופן שבו התפתחתי. כצופה אני נהנה יותר מדברים אפלים, זה לא שאני לא אוהב כאלה, אני פשוט מעדיף לכתוב דברים אחרים. זאת בחירה מודעת כמובן, אבל זה לא משהו שאני חושב עליו יותר מדי. אלה פשוט הדברים שמעניינים וכיף לי לכתוב".
אתה מרגיש שבמקרה הספציפי של "המקום הטוב", האדיבות שלה והדגש על הנושא של להיות אדם טוב הם תגובת נגד למצב הפוליטי בארה"ב בימים אלה?
"ובכן, אני חושב שזו תגובת נגד למצב הפוליטי ברוב המדינות ברוב הימים. אני חושב שזה בוודאי מהווה קונטרה למצב הפוליטי במדינה שלנו כרגע, כן. לא התכוונתי שהיא תהיה כזו, הסדרה פותחה בתקופת הממשל הנשיאותי הקודם. אז זאת לא תגובה למה שקרה בארה"ב, אבל אני יכול לומר שהסדרה מתרחשת בעולם הבא, ולכן הדמויות לגמרי לא מודעות לשום דבר שקרה על כדור הארץ. וזה טוב, כי בדרך הזו ברור שאין כאן תגובה, הסדרה לא לוקחת את המקום של 'משהו קורה ואנחנו צריכים ליצור אמנות שתסתור את זה'. אני יכול לומר שהיה מעניין מאוד לעבוד על תוכנית שעוסקת באתיקה ובמה שהופך אדם לטוב או רע, בתקופה הזאת.
"היו כמה צירופי מקרים מדהימים, אחד מהם היה בפרק הלפני אחרון של העונה הראשונה. הפרק התחיל עם פלאשבק ליום שבו אלינור מתה, והיא הולכת בחנות ירקות ומתנהגת באנוכיות ולא שמה לב, ומתנגשת עם העגלה שלה באנשים אחרים ולא מתנצלת על כך. הרעיון של הפלאשבק היה לומר שברגע שהיא מתה, אלה המעשים של אדם אנוכי שאין לו אמפתיה, שלא איכפת לו מהעולם סביבו. והשיר שהחלטנו לעשות בו שימוש כרקע לסצנה הזאת היה 'My Way' של פרנק סינטרה, שלדעתי הוא הסמל האולטימטיבי לאנוכיות. כל השיר הזה אומר 'לא אכפת לי מכם, לא אכפת לי מאף אחד, עשיתי דברים בדרכי'. והפרק הזה שודר בלילה לפני שדונלד טראמפ הושבע לנשיא, ובמהלך ההשבעה שלו הוא רקד עם אשתו לצלילי 'My Way' של פרנק סינטרה. זה היה מדהים באמת. זה היה השיר שבחרנו כסמל האולטימטיבי של אנוכיות וחוסר אמפתיה לעולם סביבך, ואז הנשיא אמר: 'כן, זה השיר שאני רוצה לרקוד לצליליו ביום שבו אהפוך לנשיא'".
התהליך של הדמויות ב"המקום הטוב" נעשה תוך עיסוק בידורי בפילוסופיה של אתיקה ומוסר. כשהרעיון לסדרה עלה אצלך לראשונה, חשבת פעם שקומדיה בנושא כזה יכולה להצליח כל כך?
"לא, אני לא מניח אף פעם ששום רעיון שיש לי יצליח. אני לא יודע, אולי אי שם יש כותב שיש לו ביטחון כזה, אבל זה לא אני. כישלון או הצלחה לא היו חלק מהשיקולים, כי אני אפילו לא יודע איך להפוך אותם לחלק מהמשוואה. רק חשבתי שהרעיון היה טוב, ושזה נראה מעניין וכיף לנסות אותו. תמיד הערכתי את עצמי כחובבן של אתיקה, נהניתי לקרוא על אתיקה ופילוסופיה ברמה נמוכה מאוד. אהבתי לומר שאני מבין את זה ברמה של עמוד בוויקיפדיה. אם אלך למסיבת קוקטייל ומישהו ישאל אותי מה זה 'תועלתנות', אני אוכל לדבר בערך 30 שניות בביטחון רב".
זה יותר מרוב האנשים.
"נכון. אבל תמיד אהבתי את זה, חשבתי שזה מעניין. מה שאהבתי לגבי הרעיון של השילוב של זה עם קומדיה הוא שסדרות קומיות מציגות שורה של דמויות ומציבה אותן בסיטואציות שונות ומבחני לחץ שבוחנים איך הם יתמודדו במצבים האלה. זה הרעיון הכללי, אם אתה רוצה לשבור את זה באופן מדעי
"
קומדיית מצבים.
"בדיוק, מזה מגיע השם 'קומדיית מצבים', פשוטו כמשמעו. אז חשבתי שהמצב האולטימטיבי להיות בו הוא שהנשמה שלך נמצאת במבחן באופן יומיומי, והצורך לבחון את חייך ואת מכלול מעשיך ולהכריע אם הם טובים או רעים. השאלות האלה נראו לי מרתקות. חשבתי שזה מעניין. לא ידעתי אם זה יעבוד או לא יעבוד, אבל חשבתי שזה נשמע כיף וקשה ומעניין. ומרגע שאתה משיג את קריסטן בל וטד דנסון הרבה יותר קל למכור את זה לאנשים. מרגע שהם היו מחויבים לתוכנית, הרעיון של שילוב אתיקה אקדמית וקומדיה נראה הרבה פחות מפחיד עבור רשת טלוויזיה".
אמרת מספר פעמים בעבר ש"חופשי על הבר" היא אחת הסדרות האהובות עליך ביותר. אז איך זה לעבוד עם טד דנסון האגדי על בסיס יומיומי?
מייק שור: "זה היה סוריאליסטי. הוא אדם נפלא, חם ואדיב. אני חושב שהוא גאון קומי אמיתי. אני לא חושב שהיו הרבה אנשים בטלוויזיה שהיו טובים יותר בלהיות בטלוויזיה. הוא החבר הראשון בהיכל התהילה של הטלוויזיה כשחקן, ואני עדיין מרגיש תחושה סוריאליסטית כשאני רואה אותו, כשאני עובד איתו וכשאני מדבר איתו. הוא מתקשר אליי לפעמים והטלפון שלי נדלק ומופיע עליו השם טד דנסון, וזה מרגיש כמו חלום הזוי. טד דנסון מתקשר אלי. אבל הוא לא יכול היה להיות שותף טוב יותר בכל זה, זה חלום לכתוב עבורו מנקודת מבט קומית, והוא אדם חלומי לעבוד עמו. הוא לא היה יכול להיות יותר טוב".
אתה מרגיש תמידית את הצורך לדבר איתו על 'חופשי על הבר', או שאתם כבר מעבר לזה?
(צוחק) "אני חושב שהצלחתי לא להציב אותו בפינה ולדרוש ממנו אלף סיפורים על 'חופשי על הבר'. הוא מנדב אותם מדי פעם, לעתים נדירות הוא מספר לי סיפור ואני מנסה בכל מאודי לא לשאול כי זה מדרון חלקלק, ואם אני אכנס למצב הזה הוא לעולם לא ישתחרר. אני פשוט אשאל אותו על זה לנצח".
אבל כן שמת אותו מאחורי בר באחד הפרקים.
"זאת כמובן הייתה קריצה קטנה. כתבתי את זה במפורש בתסריט, שבפעם הראשונה שבה הוא מדבר עם אלינור הוא יחתוך לימון. זה הזיכרון האהוב עליי ביותר ממנו, בקטעים הקטנים של עסקי הבר שהוא היה עושה, הוא תמיד היה חותך לימונים או מנגב את הפנים של כוסות עם מגבת".
והוא כל הזמן היה אוכל בייגלה.
(צוחק) "זה נכון, הוא היה זורק אותם לתוך הפה שלו".
את העונה הראשונה סיימתם עם הטוויסט מפורסם. היה לכם מושג איך אתה מתכוון להמשיך משם כבר אז?
"היה לנו, כן. כשחשבתי על הרעיון לתוכנית, אהבתי את הנחת היסוד של אישה שאמורה להגיע למה שהוא בסופו של דבר הגיהנום, ומוצאת את עצמה בגן עדן, למרות שזה לא תואם את האיקונוגרפיה הדתית. אהבתי את הרעיון הזה, אבל חששתי במקצת מכיוון שלא ידעתי מה עומד לקרות. אז לא התחייבתי לכתוב אותו עד שעלה במוחי הרעיון של הטוויסט, שהיא בעצם מעונה לכל אורך הזמן הזה. היא למעשה במקום הרע לאורך כל אותו הזמן. אז ידעתי שזה יהיה הסוף של העונה עוד לפני שבכלל התחלתי לכתוב את הפרק הראשון. ומכיוון שהיה לי כל כך הרבה זמן לחשוב על זה, חשבתי הרבה על מה שיקרה אחר כך, כי זה נראה מאוד מסוכן לעשות עונה שלמה של טלוויזיה שמסתיימת בטוויסט ענק כזה, מבלי שיש לי מושג מה יקרה לאחר מכן. אז כן, היו לי הרבה רעיונות ואז קיבצנו חדר כותבים עם כמה כותבים שאיתם יצרתי את 'מחלקת גנים ונוף', וברגע שהתקבצנו יחד פרסתי את מה שחשבתי עליו, וכולנו עבדנו יחד על מה יקרה בעונה השנייה. כשהגענו לשלב הזה שבו כל העולם הזה התהפך, כבר ידענו מה אנחנו עומדים לעשות בעונה השנייה".
המבנה של עונה השנייה משתנה בקצב מהיר הרבה יותר מאשר בעונה הראשונה.
"כן, חלק מזה הוא מכיוון שכשמאתחלים הכל, וכל הזיכרונות של הדמויות נמחקים והכל חוזר להתחלה, מגיעים למצב שבו הצופים יודעים יותר מאשר הדמויות, וזה מצב מאוד מסוכן להיות מכיוון שהקהל יכול להיות מאוד קצר סבלנות בהמתנה לדמויות שידביקו את הפער. ולכן היינו זקוקים לנוע במהירות רבה. משם אנחנו עוברים את הנקודה הזאת בשלל דרכים. זה היה החשש הגדול ביותר שלי, שנייגע אנשים בכך שנגרום להם לומר: 'כן, אני יודע. קדימה, תזדרזו, תפתרו את זה'. אז זה זז מהר מאוד".
ידעת כבר בתחילת העונה איך אתה מעוניין לסיים אותה?
"בזמן שהתכנסנו לקריאה המשותפת של התסריט לפרק הראשון, כבר ידענו מה יהיה הסיום של העונה. ושוב, זה היה היתרון של לדעת מוקדם מאוד מה יהיה הסוף של עונה 1 ואיך נתחיל את עונה 2. מהר מאוד הבנו מה יהיה הסיום של עונה 2. בתוכנית כזו שבה הפרקים הם כל כך חלק ממכלול, זה מסוכן מאוד להתחיל לפסוע בנתיבים שאתה לא יודע לאן הם מובילים. הכלל העיקרי שלאורו אנחנו מנסים לחיות הוא לא להתחיל ללכת בשום נתיב עד שאנחנו לא יודעים היכן הוא מסתיים".
אתה כבר יודע איך תסיים את הסדרה וכמה עונות יידרשו לכך, במידה שתהיה לך שליטה על זה?
"אני יודע, אבל אני לא ממש רוצה לומר את זה בקול. כן, יש לנו רעיון כללי לגבי כמה זמן אנחנו רוצים שהסדרה תימשך. לא תמיד אתה זוכה לבצע את ההחלטה הזאת בעצמך. אני רגיל לטלוויזיה אמריקאית והרבה מזה תלוי בכך שהדברים יעבדו היטב, וש-NBC ימשיכו להחליט שאני ראוי להעסקה. אבל כן, יש לנו רעיון כללי לגבי מהו הסיום של הסדרה ומה הם האירועים המרכזיים שיקרו, וכמה זמן זה ייקח. מי יודע אם נוכל לקבל את ההחלטות בעצמנו, אבל יש לנו רעיון תיאורטי למה יקרה".
"המקום הטוב" מהוללת כסדרה שמשנה את הז'אנר, זה לא משהו שאתה שומע בהקשר של סדרות נטוורק בימים אלה. הרגשת פעם מוגבל בדברים שאתה יכול ולא יכול לעשות או לומר בסדרות הטלוויזיה שלך?
"יש מגבלות פרקטיות מאוד. כל פרק חייב להיות בדיוק באורך של 21 דקות ו-30 שניות, ואי אפשר לקלל ואי אפשר לומר דברים מסוימים ולהראות דברים מסוימים".
אז אומרים 'fork' במקום 'fuck'.
"בדיוק, בגלל זה המצאתי את הדבר הזה שאסור לקלל בעולם הבא. אבל, אתה יודע, בכל מדיום ובכל מקום שבו תציב סדרה יש יתרונות וחסרונות. החיסרון בנטוורק הוא שאתה לא יכול לעשות ולומר את מה שאתה רוצה, וכל פרק חייב להיות באורך שווה. אלה החסרונות העיקריים. אבל יש גם יתרונות רבים לדעתי. אם תסתכל למשל על רשתות אחרות שבהן אין פרסומות או שהן רשתות סטרימינג כמו נטפליקס ואמזון, כשאתה מסיר מכשולים מאמנות לעתים הסדרות עלולות להפוך שטחיות, אם יש לך את כל הזמן שבעולם. יש סדרות שצפיתי בהן וחשבתי 'זה היה יכול להיות טוב יותר אם היו מורידים מכאן 6 דקות, אבל היוצרים והכותבים והשחקנים לא נמצאים תחת לחץ להדק הכל, והם משחררים את עצמם מזה.
"אני חושב שקומדיה עובדת בצורה הטובה ביותר כשאתה מציב מכשולים, וצריך לקפוץ מעל משוכות. זה מחייב אותך לבחון את עצמך ללא הרף, לערוך את זה ולקצץ את זה, ולוודא שמה שאתה מציג הוא הפרק הטוב וההדוק ביותר שאתה יכול. ואחרי שאמרתי את זה, בדרך כלל אני מוצא את עצמי מקווה שהיה לי יותר זמן. אני חושב שאני מעדיף להיות במצב שבו אקצץ דברים שאהבתי וחשבתי שהם טובים מאשר במצב שהשארתי דברים בינוניים או כאלה שנעו בקצב איטי מדי".
אתה מרגיש שעבורך הדברים שונים כעת בעידן של שפע טלוויזיוני חסר תקדים ושירותי הסטרימינג? איך אתה מצליח לעשות סדרה שתזכה להכרה במציאות כזאת?
"זו שאלה טובה מאוד. אף אחד לא יודע את התשובה לכך. אני חושב שיש הרבה אנשים שמנסים לנתח, והם יושבים בפאנלים בהוליווד ומדברים באופן אינטליגנטי על הטבע של טלוויזיה וההתפוצצות של רשתות ומספר סדרות הטלוויזיה. אבל האמת היא שבמובנים של מה שמאפשר לסדרה לפרוץ מתוך ההמולה, או להתעלות או לזכות לתשומת לב, אף אחד לא באמת יודע. התחושה שלי הייתה תמיד שהרבה מהעניין הזה הוא מחוץ לשליטה שלי. אני לא יכול לשלוט במה אנשים צופים, או למה הם צופים או מתי הם צופים. אני יכול רק לשלוט בתוכנית עצמה, ולכן התחושה שלי היא שאני צריך להתמקד בזה. להתמקד בתוכנית שהיא הטובה ביותר שאני יכול, שהיא המצחיקה והמעניינת ביותר לדעתי, ולסמוך שהמערכת החדשה שבה אנחנו נמצאים - שבה תוכניות יכולות לחיות לנצח ולהיות מוצגות מחדש בנטפליקס או הולו, שבה אפשר לצפות בהן באפליקציות בטלפון או באייפד - ולסמוך על כך שאם תוכנית היא טובה, אנשים ימצאו אותה. אני די חושב שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות.
עבדתי ב'סטארדיי נייט לייב' בניו יורק במשך שבע שנים והגעתי ללוס אנג'לס ב-2004, וב-14 השנים שאני כאן ועושה את זה, כל התעשייה השתנתה בערך שלוש פעמים. כל חמש שנים אנשים אומרים 'אוקיי, עכשיו זאת המציאות', ואז חמש שנים אחר כך אומרים 'לא, עכשיו זאת המציאות', אז אני חושב שאם אנסה בכל דרך שהיא לצפות מה יקרה בתעשייה... מי יודע? אין לי מושג, לאף אחד אין. אז כל מה שאפשר לעשות הוא ליצור סדרה טובה ולקוות שאנשים יצפו בה. העובדה שאני מדבר איתך עכשיו בישראל, ולמישהו בישראל אכפת מהסדרה הזו, זה אומר שבדרך זו או אחרת - אנשים מגיעים אל הסדרה".
העונה השנייה של "המקום הטוב" משודרת בימי חמישי ב-23:30 בכאן 11, שני פרקים ברצף מדי שבוע.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר