הספר על שמוליק קראוס יפהפה. חבל שנשכחה ממנו אפיזודה פחות נעימה

    הספר העשיר, המסכם את יצירתו וחייו של אחד היוצרים הגאוניים שקמו פה, הוא מחוות מלאת אהבה ראויה ומוצדקת, אך בהחלט לא מושלמת בשל הפער בין חייו המקצועיים לאלו האישיים. וגם: אלבומו של נפתלי אלטר משירי אסי דיין מומלץ לשוחרי קולנוע ישראלי, אך לא רק

    נדב מנוחין
    צילום: עידו שחם, דניאל בוק כתבת: נועה הרשקוביץ עריכה: טל רזניק

    (בסרטון למעלה: הלוויתו של שמוליק קראוס)

    עוד לא עברו עשרים שנה מאז לכתו של שמוליק קראוס, אבל המנגינה עוד מתנגנת. השנים שחלפו מאז מותו של אחת הדמויות המעצבות של הרוק הישראלי לא טשטשו את יופיים של לחניו הגאוניים. ברקע הפריחה היחסית בשנים האחרונות בתחום הביוגרפיות של מוזיקאים ישראלים, גם קראוס זכה לאחרונה למחווה נאה: ספר-אלבום עשיר המסכם את חייו ויצירתו, הכולל כרוניקה של תולדות חייו, מבחר משיריו, תמונות נדירות, פרטי כל הסרטים ששיחק בהם, מגוון טקסטים שפורסמו אודותיו לאורך השנים, מסקירות עיתונאיות ועד קטעי זכרונות והספדים (לא תמיד נמסר ההקשר שבו הם נכתבו). חתומים על הספר שניים: ערן ליטווין, מהמתעדים הבכירים של תרבות הפופ המקומית, וחנה קופלר, בת זוגו לאורך העשורים האחרונים של חייו.

    קראוס לא היה פורה מדי, אבל השאיר אחריו מגוון מפואר של שירים מעולים. לא פחות מכך, הוא גם אחת הדמויות המרתקות ביותר שפעלו ברוק הישראלי מעולם. יצירות המופת כמובן, אבל גם החיפוש העצמי, ההסתבכויות עם החוק, הקטטות וכל מארג הקשרים עם הסמלים של תל אביב של ה-60 וה-70 הופכים את סיפורו של קראוס גם לסיפור רחב יותר על בוהמה שאולי נשמעה ונראתה כמו ארץ ישראל היפה, אך נקרעה מבפנים על ידי מגוון של בעיות אישיות.

    עוד בוואלה! NEWS

    "יכול היה להיגמר באונס": רינת בר חושפת את טראומת חייה

    לכתבה המלאה

    שתי בחירות עריכה יפות במיוחד ראויות לציון. האחת היא רשימת האירועים העולמיים המופיעה בתחתית הספר, וכוללת שלל ימי הולדת, פטירות ונקודות ציון היסטוריות ותרבותיות, שמכניסה להקשר רחב את קראוס כדמות שעוצבה על ידי המאה ה-20. השנייה היא אישית יותר: סגירתו של כל אחד מהפרקים - שמצידם מסמנים כל אחד עשור מסוים בחייו של קראוס - בצילום הממוקד בפניו האייקוניים. האלבום דורש מהקורא להביט בפרצופו של האיש ולנסות לצלול אל תוך מחשבותיו של אדם שדרכו אבדה וחייו היו חידה.

    אז כן, זו בהחלט מחווה מלאת אהבה ועשירה בכל טוב, מחווה ראויה ומוצדקת בוודאי, אך בהחלט לא מושלמת. ברקע הרגישות הנוגעת לצדדים הנעימים פחות בחייו של קראוס, בחרו עורכיו לתאר את חייו ככרוניקה של פעילות ולאו דווקא כביוגרפיה מלאה. כתוצאה מכך יש כמה פערים בין חייו המקצועיים של קראוס לבין חייו האישיים, וכך מערכת היחסים המורכבת של המוזיקאי עם המוזיקאית ג'וזי כץ וילדיהם המשותפים נעדרת כמעט לגמרי מהספר. כץ עצמה בקושי מצוטטת.

    התיאורים הם עדינים בהתאם: הסערה שהתחוללה לפני כ-15 בעקבות ההחלטה להעניק לו פרס מטעם משרד החינוך מתוארת בקצרה כזו שאירעה על רקע "פרץ האלימות מלפני שלושה עשורים כלפי אשתו דאז" - אזכור נדיר בספר לכל פרט שאינו טכני על מערכת היחסים בין השניים. אפשר להבין למה נמנעו עורכי הספר מלהיכנס לשם - אלא שביוגרפיה אמיתית של קראוס לא תהיה שלמה בלעדי התייחסות לנושא הזה, קל וחומר ב-2019. לבד ביחד ולבד לבד, כמאמר המשוררת, לא ניתן להפריד כך בין קראוס וכץ, יצירתם וחייהם. באותו נושא, במקרה או שלא, בעוד הספר מקפיד לגולל כל ערב מחווה מרכזי או שולי שנעשה ליצירתו של קראוס ובכלל שזה לשירי החלונות הגבוהים, נעדרת סדרת המופעים שערכה כץ יחד עם המוזיקאי גלעד שגב בעשור הקודם.

    לאחר כל ההישגים, הסרטים, השירים וההרכבים, הספר מסתיים עם מותו של קראוס ושלל הספדים. לאחריהם מגיעה אולי המחווה היפה מכולן: אוסף מרשים של תווי נגינה למיטב לחניו היפים של קראוס. אלה יישארו כאן עוד הרבה יותר מעשרים שנה, ולבצע אותם על גיטרה ישנה יהווה קיום הגון לצוואתו של המוזיקאי הגאון.

    עוד בוואלה! NEWS

    טעות מביכה: בהזמנה לאזכרת בן גוריון פורסמה תמונתו של לוי אשכול

    לכתבה המלאה
    היה חסר משהו. שמוליק קראוס (צילום: אביב חופי)

    נפתלי אלטר שר אסי דיין

    עוד יוצר ענק שזוכה למחווה שלאחר המוות הוא הבמאי והשחקן אסי דיין, שכאן עוסקים בפן פחות מוכר ביצירתו: השירים שכתב. הפזמונאות של דיין עלתה לאחרונה לכותרות בגלל פרשת "שיר הפריחה", אבל הוא כתב כמה שירים ראויים בהרבה לקולנוע הישראלי. ידידו ושותפו לשעבר, המלחין ואיש הקולנוע נפתלי אלטר, הלחין מבחר משיריו - חלקם כבר הולחנו בעבר על ידו לסרטים כמו "החיים על פי אגפא", ואחרים מחדש. כך, לצד גרסאות אישיות לקלאסיקות כמו "המקום הזה" ו"דניאלה", אירוחים של מזי כהן והבת רוני אלטר, ועוד כמה שירים שאינם מותירים רושם יוצא דופן - מסתתרים כאן גם כמה שירים עוצמתיים, כמו "הדובר" ("תמיד יש משורר אחד, לפחות, בחפירות") ו"הסוף" שסוגר את האלבום, ועוסק כפי שניתן לנחש - במוות ("למות פירושו להצטרף אל הרוב"). מומלץ לשוחרי קולנוע ישראלי, חובבי אלבומים מקאבריים, ואוהבי עיבודים אפלוליים.

    ספיר וולך - סחורה פגומה להמונים

    האלבום היפה הזה המתין אצלי כבר איזו תקופה, התבשל והתבשל עד שהיה לי ברור שראוי להמליץ עליו, גם אם חלף זמן מה מאז שיצא. ישראל מלאה ביוצרי אינדי, אבל לא כל כך נפוץ למצוא ביניהם קול אישי כן, בלתי מתחכם וישיר כמו זה של וולך. תשעה שירים בסך הכל יש ב"סחורה פגומה להמונים", והם כמעט כולם יושבים על רוקנרול בסיסי למדי. בתוכם, עולם ומלואו: רחובות תל אביביים, רגישות חברתית, אלוזיות מקראיות, מערכות יחסים מאכזבות, גברים בוגדניים, ציפורים, קולות רקע מלאי משמעות. הקול של וולך יפה, הגם שהיא אינה זמרת בעלת קול יוצא דופן, אך השלם כאן גדול מסך חלקיו: "סחורה פגומה להמונים" אולי אינו אלבום מטלטל, אבל זהו מקבץ שירים שכולם יפים. מומלצים במיוחד: "וזכרתי" ו-"בלדה לצפרדע",

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully