השבלונה של הרגע: ישי ריבו ונתן גושן מסמנים וי על הכול, אך לא אומרים דבר

לא בכל שבוע מתקבלת דוגמה כל כך מובהקת לכמה מהבעיות הכי יסודיות של המיינסטרים המקומי. "נחכה לך" מפגיש בין שני כוכבים גדולים ומצליחים מאוד, ומצליח לגרום לשניהם להיבלע במחולל הקלישאות של הרדיו הישראלי. גושן כתב את המילים והלחן, ודחף פנימה את כל השטאנצים שרק אפשר: צבאיות ("ריח הקרבות עוד באוויר"); לשון רבים, כאילו הוא מתאר איזו חוויה לאומית קולקטיבית (נגיד: "דור רוצה תשובה עכשיו, זכאי ולא חייב"); תפילה כמובן ("רחם עלינו אבא, הושיענו") ובעצם שיר שלם שלא ממש אומר שום דבר, אבל מסמן וי היכן שנהוג לסמן. ריבו וגושן הם לא בדיוק אמני רוק סוערים, אבל הבלדה המפוהקת לא מובילה אותם לשום מקום. בעיקר, במקום להבליט את הקולות של כל אחד מהם, שני אמנים שגם ככה נשארים רוב הזמן באותו אזור חיוג מוזיקלי וממעטים לצאת ממנו, היא מטשטשת את ההבדלים ביניהם עוד יותר. כך, במקום להיות איזה שילוב כוחות מסעיר ורענן, "נחכה לך" הוא השבלונה של הרגע.

סביב אריק איינשטיין התפתח מאז מותו פולקלור של ממש, ונדמה שלהמון המון אנשים יש סיפור משלהם על שיחת הטלפון שהזמר ניהל איתם, ואותה הם ינצרו, בצדק יש להניח, לאורך כל ימי חייהם. ובכל זאת, "אריק ואני" הוא סיפור יוצא דופן: השיר של הפרויקט של רן ויאיא כהן אהרונוב מבוסס, לפי ההודעה לעיתונות, על סיפורה של ילדה בשם דנה שכמעט לא דיברה עד גיל 7, ותיקשרה בעיקר דרך השירים של איינשטיין. כשפנו הוריה לזמר בבקשה לרכוש קלטת משיריו, הוא הופיע בביתם ויצר קשר מיוחד עם דנה - שמתואר בשיר. התוצאה היא שיר ילדים משעשע ומחווה מוזיקלית מקסימה לאיש ולשיריו, אולי המרגשת מבין שלל המחוות שיצאו. כדי להוסיף דובדבן על הקצפת, מבצעים את השיר שני "מקורבים": זהר, שאביה החורג יענקלה רוטבליט כתב לאיינשטיין; ועל הגיטרות חיים רומנו האגדי, שהשתתף בהקלטות של אלבומיו הגדולים משנות ה-70. צפו בקליפ, והכינו את הטישו בצד.

נדמה שהאלבום המסתמן של בנאי - האלבום העברי המקורי המלא הראשון שלו למעשה זה כמעט עשור, מאז "רסיסי לילה" - הוא משפחתי מאוד: אחרי "זקוק למחילה" הזוגי והיפה, "אבא תן לי יד" הוא על חוויית ההורות של הנווד הנצחי של הרוק הישראלי. הצירוף הזה ראוי לציון כי נדמה שהוא מתחבר למשהו רחב יותר: בנאי הקליט בעשור האחרון פולק באנגלית, חידש את השירים שלו בעיבודים חדשים, שידר ברדיו, פנה גם לשירים בלדינו - חיפושים בכל מיני אופקים אחרים. עכשיו נראה שהוא מסיים את הנדודים וחוזר הביתה, מילולית ומוזיקלית: על ההפקה חתום כאן גיל סמטנה (הפליטים) ומנגנים בו נגנים נוספים שמלווים את בנאי כבר שנים. הקצב כאן מזכיר במשהו את "סרט רץ", ואולי זה בעצם הכל חלק מאותו הסרט.

אחד הדברים המעניינים בישראליאנה של דניאלה ספקטור - ויש הרבה כאלה - הוא האופן שבו היא מתכתבת עם התנ"ך. היא כבר שרה על אברהם אבינו והעקידה ועל יונה הנביא, ועכשיו מגיעה אל דוד המלך. גם כאן הניחוח הוא מלנכולי משהו, כשספקטור משחקת על הדמיון בין "אל תירא" ו"אל תירה" - לא משחק מילים מקורי באורח יוצא דופן (חנוך לוין, מי אם לא הוא, כבר כתב את זה קודם), אבל אפקטיבי למדי: יחד עם ההפקה, בעיקר קולות הרקע (של ספקטור עצמה ושל גבע אלון) שממלאים את השיר באווירה טקסית משהו, "מזמור לדוד" מפצח איזה געגוע ישראלי טראגי שיכול ללכת להרבה מאוד כיוונים, ומזכיר ברוחו את מה שעשו אביב בכר והדס קליינמן עם "בימים שיעברו עלינו". זה הסינגל הכי טוב שהוציאה ספקטור מהאלבום המתקרב שלה, והיא עצמה חתומה על ההפקה החכמה שלו.

החיבור בין נרקיס לקלאסיקה של כנסיית השכל - שחבריה מנגנים בעצמם בסינגל - הוא קודם כל מפתיע. התרגלנו לקבל מנרקיס בשנים האחרונות בעיקר שירי מסיבות קצביים ומדי פעם גם מצחיקים, דברים רחוקים יחסית בסגנונם מהלהיט האייקוני הזה, ומצד שני: נדמה שאין דבר טבעי משילוב הכוחות של אגפים שונים של המוזיקה המזרחית, שרק לכאורה מפרידים ביניהם גבולות ז'אנריים נוקשים של "רוק" ו"פופ" (יצוין בהקשר זה שכנסיית השכל עשו בעבר בעצמם את הכיוון ההפוך, וחידשו שירים של זוהר ארגוב וזהבה בן, בין היתר). יחד עם כל זה, ועם כל התקווה שההפתעה מעצם החיבור תפתיע גם בביצוע עצמו, הגרסה הזאת פושרת למדי: השיר כל כך מזוהה עם הביצוע הכל כך מיוחד ההוא, הכמעט תמים, של הכנסייה, והעיבוד החדש לא מספיק רחוק משם, ונרקיס לא ממש מצליח לעשות מזה שיר שלו. זה נחמד, אבל לא יותר מזה.

אני מאוד אוהב את הפופ ההיפי של דיין, אבל אין ספק שהיא הייתה צריכה לצאת קצת מעצמה ולנסות כיוונים מוזיקליים חדשים. "מי אוהב" הוא לחלוטין צעד בכיוון כזה, כששיתוף הפעולה שלה עם תמיר מוסקט (אביתר בנאי, A-Wa, בלקן ביט בוקס ועוד ועוד) הביא להפקה שמזכירה דברים שעשה מוסקט ביחד עם אפרת גוש לפני כמה שנים, בהשראת העיבודים מאחורי איימי וויינהאוס כשזאת עוד הייתה בחיים. זה מעניין לשמוע ככה את דיין, אבל האמת היא שהלחן והעיבוד כאן משתלבים באופן מעט מוזר עם המילים המתקתקות, ונדמה שהחלקים השונים לא לגמרי מתחברים ושוקעים פנימה. כך או כך, מסקרן לדעת אם שיתוף הפעולה הזה ימשיך, ובאיזה אופן.

השיר הקצרצר והחידתי הזה עבר בשקט בשקט, אבל הוא ממש נפלא. אלוש הוא יוצא להקת "ילד על הירח", ואחרי אי.פי אחד הוא בדרך לאלבום בכורה שאמור לצאת בקרוב. "מדבר" עשוי באווירה קצת ניינטיזית ועם ארומה פריפריאלית ("תל אביב תמיד הייתה טובה לך מבאר שבע"), ומי שמכיר מקרוב את השוני בחיים בין שתי הערים ישמע כאן משהו משתיהן, ויותר מנימה של דמיון לעבודות אחרות שנעשו במה שאולי עדיין מכונה "הסצינה הבאר שבעית", למשל החומרים של טל פוגל. הטקסט לא לגמרי ברור, אבל המסתורין של המילים הוא לגמרי חלק מכוח המשיכה של השיר, שמתעצם כשהפזמון נכנס והגיטרות והויולה ממלאים את האוויר באבק דרומי. חוץ מזה, גם תומר ישעיהו הצטרף להקלטה כשחקן חיזוק.