מי שצפה אמש במשדרים השונים לאורך היום עוד לפני המהדורות יכול היה לחשוב שמדובר לכל היותר ביום רגיל, עם התרחשות אולי חצי מעניינת בכנסת. גיא פינס שידר כרגיל את חדשות הבידור שלו, בתאגיד עסקו גאולה אבן וירון לונדון בפסטיגל וברונית מטלון וברשת התעניינו בחגיגות ה-80 לידיעות אחרונות. גם הפריים טיים לא מש ממסלולו האווילי הקבוע. שוויץ של המזרח התיכון כמעט. כביכול מדינה נורמלית.
אלא שלא היה בסיטואציה הזאת שום דבר נורמלי: הדמוקרטיה הישראלית הלכה פעם נוספת אל הצוק וקפצה ממנו בעיניים פקוחות, מכניסה את עצמה לתוך סבב כאוטי נוסף שינטרל כל אפשרות לטיפול בסוגיות שבוערות באמת. שינוי דרמטי לא נראה באופק ונראה שההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה כטרגדיה, כפארסה ואז כפרודיה, ואולי גם בגלגול נוסף. אם להשתמש במילותיה של יונית לוי, מי יודע מתי בכלל האירוע הזה ייגמר.
אמנם לקראת פיזורה האוטומטי של הכנסת בחצות אגרו האולפנים מעט חיוניות (וגם הם חתכו הביתה יחסית מוקדם, מבלי לשרוד עד להצבעות הסופיות), אבל אפשר לסכם את יום השידורים כמפגן של שוויון נפש ביחס להכרעה המחפירה. הפרשן הפוליטי של קשת 12, עמית סגל, נהג להשתמש בביטוי "זוהי אזעקת אמת" כשהזהיר באולפנים מסבב בחירות שלישי במשך שבועות. אלא שברגע המבחן - אם לשפוט על פי משדרי האקטואליה - איש לא רץ למרחב המוגן ואיש כלל לא נבהל. המשדרים התנהלו בקלילות, באווירה כמעט משועשעת, כמעט אדישה, בכל הערוצים המרכזיים: ספינים התקבלו במשיכת כתפיים, מרואיינים ומראיינים החליפו ביניהם עקיצות, ובמין תיבת תהודה משונה ניתן היה לראות בעדשת המצלמה של אולפני הכנסת המאולתרים את אלו של הערוצים היריבים, כמו כדי להמחיש כמה כל האירוע קטן ומגוחך. כנסת באווירת סוף קורס.
הדבר המטופש מכל היה הפער בין ההצהרות הפומפוזיות של הפוליטיקאים (לפחות שתיים מהן אמרו כי הן חשות היום בושה במקצוע. וואלה) לבין האווירה המבודחת באולפנים, בבחינת הפתגם הידוע: שמח באולפן ועצוב בבית. הפוליטיקאים הם אלה שעברו את הגבול ואחראים לבדיחה הגדולה, אבל גם משלל הפרשנים ניתן היה לצפות לקצת פחות הומור שחור וקצת יותר רצינות בהתחשב בהיקף הבזבוז, הזלזול באזרחים והציניות הכללית. אילו היו הערוצים מסקרים את האירוע הזה בכל החומרה הראויה לה, אולי אפשר היה להאמין שגם הפוליטיקאים באמת ירגישו מעט בושה, לפחות מעט מאיך שאנחנו מתביישים שאלה נבחרי הציבור שלנו.
בקטנה
בעוד ב-12 הכריזו על סדרת כתבות המסכמות את "ימי נתניהו" שיעלו לשידור בשבוע הבא, גם ב-13 העלו סדרת כתבות משלהם העוסקות בראש הממשלה, מאת הכתב אריק וייס. אפשר להבין: כשהבחירות הן משאל-עם על נתניהו, ומסתמנת לראשונה זה שנים אפשרות שסוף דרכו מתקרב, ברור שכלי התקשורת יבחרו לציין זאת (כפי שאגב עשינו גם אנחנו כאן בוואלה! תרבות סביב מועד א'). אלא שהכתבה הראשונה שעלתה בחדשות 13 הייתה בלשון המעטה בלתי מספקת. היא אולי עומדת בפני עצמה ככתבת מגזין, אך האמת היא שמעבר לכמה תמונות חדשות ומעט רכילויות פיקנטיות, היא גילתה מעט מאוד על נתניהו למי שכבר צפה למשל בסרט "קינג ביבי" שיצא רק לפני שנה. בתקשורת מנתחים את נתניהו כל כך כל כך הרבה. אם אין משהו חדש להגיד עליו - לא חייבים.