נתניהו הוא האדם המסוקר ביותר בישראל. אין מהדורה ששמו אינו מוזכר בה, אין יום שבו לא דנים בו. מיליוני מילים, יש להניח, נשפכו בפרשנויות על מעשיו, מילותיו ודמותו בניסיון לפענח את המנגנון מאחוריהם. סיפורו מוכר, רגעי השיא והשפל נדונו זה מכבר שוב ושוב ושוב באינספור כתבות מגזין וכמה יצירות דוקומנטריות. בשלב זה, השאלה העיקרית המרחפת מעל כל ניסיון חדש לתאר את דמותו של ראש הממשלה אינה אם הוא בעדו או נגדו, אלא איזה דבר חדש כבר ניתן לומר עליו שלא נאמר עד כה, שלא שמענו.
עם נתוני הפתיחה הבעייתיים האלה מתמודדת "ימי בנימין", סדרה של הפרשן עמית סגל המשודרת במהדורת חדשות 12. כנקודת התחלה בסיסית לדיון, הסדרה ראויה לתשומת לב ולו בזכות היקפה יוצא הדופן: ארבעה פרקים ארוכים, בני כ-40 דקות כל אחד, המנסים לפענח את שנותיו של נתניהו בפוליטיקה, את דרכו ושיטותיו. סגל עושה זאת כשלרשותו יריעה רחבה יותר משל סרט תיעודי או אפילו סדרת כתבות מגזין, ארכיון רחב היקף, ובעיקר שנים של ניסיון ככתב ופרשן פוליטי המתבונן בנתניהו. הוא זוכר מה שאחרים כבר שכחו: שמה שהיום נראה כה ברור ומוחלט, היה לפני זמן לא רב כמעט הפוך. המערכת היא דינמית, עקרונות הם נזילים, ופוליטיקה היא שיטה שמשתנה בשעת הצורך.
"ימי בנימין" מחדשת אולי מעט מאוד, אבל עוטפת את מה שכבר ידענו במסגור יעיל וממוקד. טלוויזיונית היא עשויה מעולה: עבודת בימוי נאה של נעה הוכרמן וערן ועקנין בונה את הטענות העיקריות סביב קטעי ארכיון המשודרים מתוך טלוויזיות ישנות המשדרות במקביל, חזרות קדימה ואחורה ודיונים המתנהלים מתוך חדרי עריכה - מתודה שמזכירה כי חלק נכבד מהסיפור של שלטון נתניהו מתרחש מול מצלמות ומנותח בתקשורת. בכך היא מזכירה בנימה כלשהי את "קינג ביבי", שעסק בעיקר בזווית הזאת. בסדרה של עמית סגל, לפחות בשני הפרקים הראשונים (הראשון מתוכם שודר ביום ראשון במסגרת חדשות 12), תפקיד התקשורת בשנות נתניהו דווקא לא זוכה לדיון משמעותי - אבל תמיד ברקע.
הדבר הכי חשוב שעומד לזכות "ימי בנימין" הוא שהיא פשוט מעניינת, וזה קורה גם בזכות העובדה שהיא לא מתיימרת להיות אובייקטיבית ומתבוננת אפורה מבחוץ. אי אפשר להבין את ימי נתניהו שלא תוך מריבה מתמדת בין נראטיבים, עמדות והשקפות. העניין הזה שומט את הקרקע מתחת לטענות על שידור הסדרה כ"תעמולה" למען נתניהו או נגדו בעיתוי מסוים (תהיית אגב: כשמערכת הבחירות נמשכת למעלה שנה, האם ישנו בכלל זמן טוב לשדר סדרה פוליטית?).
כיצד זה מתבטא בשידור עצמו? נסביר: לסגל יש תזה מסוימת. לעתים היא משכנעת יותר ולעתים פחות (אם נתניהו היה סדרה הוא היה "סאלח, פה זה ארץ ישראל"? משפט תמוה אפילו כהלצה). על הדגשים אפשר להתווכח, ואת זה בדיוק הסדרה עושה: אחת לאיזה זמן הקריינות נקטעת לטובת ויכוח של סגל עם אמנון אברמוביץ', עמיתו של סגל לצוות "אולפן שישי". השניים מתווכחים בחריפות, מעלים טענות וטענות שכנגד, ללא הכרעה אמיתית שספק אם יכולה להתקבל בכלל. משחקי הפינג פונג האינטליגנטים בין השניים הם החלקים הכי טובים בסדרה. הם ממחישים היטב הן את העובדה שאת אותן פעולות ניתן לפרש בהרבה יותר מדרך אחת, הן את העובדה שהשיח הפוליטי עצמו מורכב מקלישאות שניתן לערער מעמדות הנגד בקלות יחסית, והן את התזה - שמודגשת בסדרה שוב ושוב - שנתניהו עצמו ככלות הכל אינו פוליטיקאי עקבי בהכרח או אידיאולוג שנטוע בעמדה אחת, שלא ניתן לסכם אותו בדרך אחת ויחידה.
מה שחסר ללא ספק ב"ימי בנימין" הוא מה שדווקא לא הוחמץ בסדרות מקבילות כמו "ימי בגין": נקודת המבט האזרחית. ישראל השתנתה תחת נתניהו לא רק פוליטית, אלא גם תרבותית ואזרחית, ואי אפשר להבין את תקופת שלטון נתניהו בלי להבין תהליכי עומק שעברו על החברה הישראלית בזמן הזה. דמויות כמו ויקי כנפו ודפני ליף הן לא רק אנקדוטות בזמנים האלה, ואלה רק שתי דוגמאות מתחום אחד שהיה ניתן לראיין והיו עדיפות על עוד ציטוט לא דרמטי של יאיר לפיד. המבט מתוך המערכת הפוליטית מאפשר מיקוד מסוים, אבל מגביל תובנות רחבות יותר, ולא מסביר לבדו מדוע נתניהו הוא סמל כה מקטב.
"ימי בנימין" נוצרה, יש להניח, מתוך תחושה שדרכו הפוליטית של נתניהו מתקרבת לקיצה, והגיע הזמן לסיכומים. נתניהו עצמו עדיין כאן, וגם אם יישאר בסביבה עוד זמן רב, יש לקוות שהתקשורת הישראלית סיימה את מסע הרפלקציה שלה בעקבותיו, ותתחיל להקדיש את תשומת הלב שלה גם לסיפורים אחרים.