כשהתרנגולים יצאו לאור, בשנת 1961, הם נראו כתופעה מרעננת. "שמונה צעירים, יוצאי להקות צבאיות, הקימו להקת-שיר", כתבו אז ב"דבר", "השבוע יצאו לראשונה לפני הקהל, שראה משהו שאינו רגיל לו ונהנה. הבחורים... אינם שרים בלבד. הם 'מציגים' את השירים - בתנועה, בחיוך, ובבדיחה קצרה". משתי תוכניות יצאה כמות בלתי פרופורציונלית של להיטים, ושורה של אמנים שכבשו אחר כך את הבידור הישראלי - שלישיית הגשש החיוור, ליאור ייני, יהורם גאון, עליזה רוזן, חנן גולדבלט ואחרים.
היו ללהקה הזאת כמה הורים. חבריה יצאו מתוך להקות צבאיות, בעיקר להקת הנח"ל, וקודקודיה - נעמי פולני הבימאית כמובן, וגם סשה ארגוב וחיים חפר, האמונים על לחנים ומילים רבים של ההרכב, הלכו יחד עוד מימי הצ'יזבטרון. הניסיון המצטבר בתחום הבידור הבימתי הפך את הלהקה ליצירה משויפת לזמנה, גילוי מזוקק ורענן של רוח התקופה.
אם שמים את האצבע על דבר אחד, זו בעיקר הרוח האנרכיסטית של שירי התרנגולים שהותירו אותם במערכת הדם של המוזיקה הישראלית, גם אם הסגנון עצמו הפך בלתי רלוונטי כבר שנים בודדות לאחר מכן. ואומנם, אחת לכמה שנים אמנים ישראלים נזכרים בשירים האלו ומעניקים להם פרשנות מקורית. כמה מקרים עולים מיד לראש: בשנות ה-90 עלה מופע מחווה מיוחד לתרנגולים בפסטיבל ערד בהשתתפות מיטב להקות רוקסן. שלומי שבן חידש את "ככה סתם" במלוא המוזרות, ורק לאחרונה סיסטם עאלי לקחה את "אין כמו יפו בלילות" ועשתה ממנו משהו מיוחד שלה, ועוד ועוד.
יחד עם זאת, משהו עמוק מאוד בתרנגולים התיישן לחלוטין. הסלנג כמובן שייך לתקופה אחרת לגמרי, והמילים נהיו ארכאיות, אבל בכלל הנורמות ששייכות לשנות ה-50, בעיקר בכל מה שנוגע ליחסי גברים ונשים - זהו אינו דבר שמחליק בגרון ב-2019, וטוב שכך. יש דברים שלא מזדקנים היטב.
אי לכך, למרות המוניטין המצוין של תזמורת המהפכה, הרכב שליווה כבר כמה אמני רוק לקונצרטים משובחים, מערב המחווה "התרנגולים - הרמיקס" שהתקיים במשכן אמנויות הבמה בתל אביב לא ציפיתי להיות יותר מערב מחווה נחמד אך מנומס ונוסטלגי, רווי שירה בציבור, הרהורים צפויים מראש על עולם שהיה ואיננו ובהשתתפות כמה רגעים מביכים שלא ניתן היה לוותר עליהם בשם המחווה אך ממחישים לחלוטין מדוע הכרח הוא להשאירם מאחור. טעיתי לגמרי.
אם הכותרת "התרנגולים - הרמיקס" נשמעת כמו איזה קוריוז מילניאלי מתחכם, הרי שדווקא הייתה מאחוריו יותר מחשבה ממה שנדמה. חברי תזמורת המהפכה ביקשו לדמיין את השירים מחדש: לחבר ביניהם, לחתוך אותם, לסמפל אותם. את התיעוד היחיד של הלהקה ששרד, מהטלוויזיה הבלגית, הם ערכו כדי שישתלב עם היצירות המחודשות שחיברו, ולאו דווקא לפי שיבוצם המקורי. זאת מחווה משוכללת, שבכל נאמבר ערבבה בין כמה אלמנטים שונים, בעיקר למוזיקליות של הלהקה וללחניו של ארגוב, וכן לחן הבימתי שלה. על העיבודים המוזיקליים היה אחראי אמיר לקנר שגם הלחין את קטעי הרמיקס המקוריים, ועל הניצוח רועי אופנהיים.
בהתאם, הנאמברים התבססו על לחני התרנגולים, אבל כבר קיבלו שמות חדשים משלהם. הערב נפתח ב"פתיחה תרנגולית" - מעין יצירה נאה שכללה אלמנטים מתוך כלל שירי הלהקה, והמשיך אל "אוהבי הטבע", שקיבל טיפול שורש מוזיקלי והופשט כמעט לחלוטין מהטקסט וגם מהצורה המקוריים שלו, נחתך והודבק שוב ושוב, כשהווידאו מתחבר ליצירה החדשה באופן קומי למדי - ממש כרמיקס לכל דבר. ב-"תנועה תרנגולית" שהתבסס בעיקר על "האם אמרו לך פעם", המוזיקה שימשה במה לחגיגה ויזואלית של התנועות והריקודים שיצרה פולני כפי שהופיעו באותו וידאו היסטורי, ואילו הקטע הבא, "האקורדיאון" שהתבסס על "ערב במסחה", היה כולו מחווה של ההרכב לאקורדיאון המיתולוגי תובל פטר, שהשפיע על המוזיקה הישראלית לדורות קדימה.
כל הנאמברים הללו, אולי לאכזבת מי מהיושבים באולם, היו כמעט לחלוטין אינסטרומנטליים, ללא שירה, ואפילו לאו דווקא במבנה של השירים המקוריים. זאת הייתה אולי הדרך של ההרכב לקחת מן התרנגולים את המיטב ולהשמיט את הבלתי רלוונטי, אבל, חשבתי לעצמי, גם קצת התחמקות מהעיקר: לחגוג רק את הצדדים הללו של התרנגולים, רק את המוזיקה והתנועה, זאת הוצאה מוחלטת מהקשר. אבל אל דאגה: הנאמברים הבאים מיהרו להוכיח לי שטעיתי שוב.
הנאמבר החמישי, "ואלס התרנגולים", סימן שינוי במגמה - גם כי הוא כלל בעיבוד קטעים מובהקים ומזוהים ארוכים יותר, למשל מ"שיר אהבה לים" היפהפה, אבל גם כי לביצוע הצטרפה מקהלת העפרוני, לביצוע מרתק של "השמלה הסגולה", שחיבר בין קולות המקהלה לבין חלקים קטועים מקולות התרנגולים, שהמשיכו ללוות את הערב במסך שלמעלה. בהמשך ההרכב ביצע יחד ובאופן נוגה את החלק הראשון והאחרון מתוך "פנס בודד", כמין מסכת נוסטלגית מכשפת. אחר כך תזמורת המהפכה הפתיעה פעם נוספת, כש"שיר השכונה" בוצע שוב כמעט ללא מילים, כשהכלים המסורתיים נזנחו לטובת תזמורת של סכו"ם וכלי מטבח - גילום מוזיקלי מקורי לרוח האינפנטילית של השיר המקורי, כשאת שמחת החיים של ההרכב ניתן היה להרגיש בכל האולם.
כעת עמד להגיע העימות הגדול. התכנית הבטיחה נאמבר בשם "למה את מתכוונת" - הכולל בתוכו את "האם אמרו לך פעם", את "כשאת אומרת לא", את "שיר אהבה חיילי", את "אין כמו יפו בלילות" ואת "חולשה של בת". בקיצור: מחרוזת גסות רוח. אל הבמה עלו שישה-שבעה זמרים, המוכרים שבהם הם אמרי זיו, לשעבר נציגנו באירוויזיון, ועדי כהן, לשעבר כוכב נולד. איך הם יתמודדו עם זה? באופן מבריק, ושוב כדמיון מחודש.
הזמרות מבין ההרכב שואלות את הקהל, "האם אמרו לך פעם" והפשיטו את המילים הנבזיות משאר השירים מהמנגינה המשועשעת שלהם. כך, ללא מנגינה עליזה, שורות כמו "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" כבר לא נשמעות כמו פזמון עליז כל כך. הבנים המשיכו לשיר את השורות שלהם לפי הלחן המקורי, מה שיצר עוד יותר צרימה בין שני החלקים. בינתיים, על המסך הושמע שוב ושוב "אין לו סוף למחשוף" מתוך "חולשה של בת". זה נגמר בבית חדש ובקריאה לקהל: "לזה היא מתכוונת, לא זה לא". בהתחשב בסערה שיצאה מפרופורציה לפני שבועות אחדים אחרי שהמילה "פרחה" הושמטה מהפסטיגל, זאת הייתה דוגמה מוצלחת בהרבה לאופן שבו אפשר להתמודד עם מורשת מוזיקלית בעייתית ב-2019.
לאחר מכן עברו הזמרים למאש-אפ בין "יוסי ילד שלי מוצלח" לבין "אליפלט", עוד שני שירים שההרכב ביצע ויש ביניהם דמיון תמאטי. בעוד הראשון (במקור של להקת גייסות השריון), היה כבר במקורו שיר זיכרון, הראשון קיבל הקשר טראגי במשך השנים, אולי גם בגלל הגרסה המופלאה מתוך "בלוז לחופש הגדול" שהוקדשה ליוסי צוויליך, שנהרג עוד לפני שחבריו חגגו את סיום התיכון. יוסי ואליפלט שונים: ליוסי יש הרבה יותר ממיל של אופי (ואולי בעצם, כמו שרומז השיר, גם לאליפלט). אבל שניהם ילדים המסתובבים בעולם אבודים, ולשניהם צפוי גורל עגום. החיבור ביניהם מתבקש, וגם אם הביצוע לא בהכרח חידש ביחס לקטעים אחרים, הוא היה קורע לב.
מכאן ואילך הערב עבר לשלב הקליל שלו: ב"ככה סתם" נוסף לו קלרינט חגיגי שהוסיף לו עוד צבע. אחרי מחיאות כפיים לכמה מחברי הלהקה שנכחו בעולם - פולני, ייני, לוי, בנאי וספקטור, הצטרפה התזמורת - והקהל - לקולות המקוריים של "שיר אהבה לים". זה המשיך להעמדה משועשעת, ברוח ההרכב המקורי, ל"הכל זהב", והסתיים ב"הורה אהבה" המשולב ב"שיר השכונה", שחגגו את הסלנג הילדותי והמשחקי של הלהקה. בכל זאת, צריך לסיים בחיוך.
התעלה מעל כל הציפיות
"התרנגולים - הרמיקס" התעלה מעל לכל הציפיות: נאמבר אחרי נאמבר ההרכב הציע פרשנות מקורית, מרתקת וחכמה לקלאסיקות ישראליות שנשמעו בעבר כבר אינספור פעמים. תזמורת המהפכה הצליחה מצד אחד לזקק את הרוח של ההרכב ועם זאת להעביר אותה עיבוד אינטליגנטי ל-2019, מתוך כבוד עצום למקור. הקהל הוכרח לחשוב, לדמיין, לשים לב למה שחמק מהעין. לא היה רגע אחד משעמם, לא היה רגע אחד פשוט מדי, וממילא - זה פשוט היה יפהפה. חשבתי שזה יהיה ערב מפוהק. זאת הייתה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי השנה. בשבת הבאה, 28 בדצמבר, תהיה ההזדמנות האחרונה לצפות בה במסגרת פסטיבל צלילים במדבר.