תחקיר "המקור" ששודר אתמול ברשת 13 על פרשת ילדי תימן עשה יותר רעש ממה שהיה בו באמת. הכתבה של רביב דרוקר ואיתי רום הציבה סימני שאלה וקריאה בנוגע לכמה מקרי דגל של הפרשה, אבל בעיקר הראתה כיצד יש מי שמנפחים אותה ללא פרופורציה, מי באופן שרלטני על פניו, מי לצרכי רייטינג, ומי מטעמי פופוליזם זול. את אלו היא סתרה ביעילות, אך האם זה מה שחשוב?
יש משהו יומרני להדהים בעזות המצח של תוכנית תחקירים לנסות לפתור בפחות משעה נושא שהיסטוריונים מתחבטים בו ומתקשים להכריע בו כבר עשורים ארוכים. זהו, בזה זה נגמר? אפילו לא קרוב לכך.
התוכנית הצביעה על כך שלכאורה לא אותר מקרה שבו אכן הוכחה חטיפה, וכי לעומת זאת כמה מקרים מוכרים התגלו, ככל הנראה, כסיפורים אחרים ממה שהוצגו. הארכיונים הממוסדים לא תומכים בתיאוריה גם הם. אך למול אלה ישנן עדויות רבות של משפחות על עוולות נוראיים שנעשו להם. צוות "המקור" עשה לעצמו חיים קלים מהבחינה הזאת: הוא כמעט לא פנה למשפחות שהעידו על היעלמות ילדיהם כדי לשמוע ולהשמיע את הסיפורים האלה, והסתפק בכמה מקרים מתוקשרים, שעלו בהם טעויות או דופי אחר.
אכן, כנראה שאלו אינם הילדים האבודים של המשפחות שכביכול התאחדו איתם - אבל זה לא אומר שלמשפחות הללו לא היו ילדים אבודים מלכתחילה, או שלא היו כאלה כלל. את הזהירות ש"המקור" דורשת מאחרים, היא צריכה גם לדרוש מעצמה, ולהיזהר מאוד כשהיא מנסה להכריע בנושא כה מורכב.
דרוקר ושות' אמנם סייגו את עצמם, ודיברו על עוולות שנעשו לעולי תימן בשנות המדינה הראשונות. התיאור ההיסטורי שהוצג מייחס דפוס של התנהגות גזענית ופטרונית שהתבטאה למשל בהפרדת ילדים מהוריהם, ובמאמץ דל לאתר את ההורים לאחר טיפול רפואי במסגרות שונות, כלשון התחקיר. אם התיאור אכן מהימן, הרי שילדים אכן נקרעו מן המשפחות שלהם. זה פשע גדול בהרבה מניפוח של סיפורים בפרסום עיתונאי או אקדמי, וזה מה שתוכנית תחקירים באמת צריכה להוציא לאור. ההבלטה של האי דיוקים והטענות המוגזמות לכאורה אינה אחראית ביחס למה שעומד כאן על הכף.
כן, חשוב להעמיד סימני שאלה בנוגע לנרטיבים. זה נכון. אבל אם כבר, תחקיר המקור הוא קטלני בעיקר ביחס לתקשורת, שמהדהדת בחובבנות, ללא בדיקה, אימות והצלבה, טענות קשות ביותר - גם אם המידע הנוגע להן אפילו גלוי וידוע זה שנים. אם יש למישהו משהו להרוויח מ"ניפוח" של הפרשה הרי אלה עיתונאים המרוויחים כותרת צעקנית על גב טרגדיה. מלבדם יש גם ציניקנים, פופוליסטים, שעושים הון פוליטי מכאבים של אנשים ואחרים - אבל כאלה יש גם סביב כל אירוע מפתח טראומטי אחר. לחשוף דמגוגיה זאת פעולה עיתונאית הכרחית, אך היא אינה עיקר הסוגיה. ההתמקדות בה ולא בסיפורים של המשפחות עצמן מחמיצה את עיקר הסיפור.
בין אם סיפורים נופחו ובין אם לא, בין אם לטרגדיה הזאת צריך לקרוא "חטיפות" או להשתמש בכותרת אחרת, על דבר אחד יש הסכמה. יש פצע מדמם. הטראומה, גם אם תוארה בהגזמה, קיימת בקרב ציבור שלם. האזרחים האלה זכאים להתנצלות.
