ציפור קטנה ומרדימה: רוב גרסאות הכיסוי ליגאל בשן משמימות

בערך עשור עבר מאז "הכוכב הזה מת", סינגל הבכורה הפנומנלי של ספקטור. סנסציות אינדי בישראל באות והולכות, אבל כבר ארבעה אלבומים שהיא לא מפסיקה להיות אחת הדמויות החכמות והרגישות בסביבה. למעשה, כך לפחות נדמה לי, "בהתחלה" החדש שלה הוא האלבום הטוב ביותר שלה בעברית (איכשהו זה בשולי הקריירה שלה, אבל האלבום המשותף באנגלית עם בן ספקטור הוא פשוט מאסטרפיס).

ספקטור הפעם הייתה אמונה על רוב ההפקה המוזיקלית בעצמה (עם כמה מפיקים אורחים), וגייסה רשימת שחקני חיזוק מרשימה במיוחד - דאנה איבגי, גבע אלון, ג'יין בורדו, ג'נגו, תומר ישעיהו, עינב ג'קסון כהן, איה זהבי פייגלין, אלון עדר, מיכל גבע, סיוון טלמור, מאיה בלזיצמן ואחרים - אם כי נדמה לי שההבדל המשמעותי הוא לאו דווקא בתחום הסאונד, שלא יפתיע מי מאוהביה - זה עדיין הפולק המלנכולי האיטי שכל כך מזוהה איתה - אלא בעצם באזורי הכתיבה. "בהתחלה" הוא שיא של אבולוציה של ספקטור ככותבת שירים, ממי שהתחילה עם שירים מופשטים ומסתוריים ובאלבום הזה היא כבר מספרת-סיפורים לכל דבר.

זה בולט במיוחד בשירים כמו "אמריקה", זיכרון אפל מארצות הברית של פוסט 11 בספטמבר, שאם לא מאזינים לו היטב ניתן אולי לפספס את העובדה המובלעת שהוא בעצם מתאר שוד מזוין; או "בעשר בבוקר" - שיר שמתעד התרסקות של קשר במקביל לתאונת דרכים, עם קשר מעורפל בין שני האירועים. ובעצם, כל האלבום הוא על זכרונות שבאים והולכים, ובשני השירים האחרונים זה מסתכם לו היטב: ב"פנינים" ספקטור שרה על מקום שהיא עוזבת כל יום עוד קצת, וב"צל ועוד צל", גם הוא על זכרונות ורגעים ונשארים, היא שרה לעצמה: "כל מה שקרה לך תלמדי לספר". עכשיו זה יוצא החוצה.

אני פחות אוהב את "תרקדי את זה", הסינגל המשותף והקצבי עם דאנה איבגי, מעין פופ למבוגרים, שמשתלב מעט מוזר בתוך הרפרטואר שלה. לעומת זאת, שיאי האלבום הם השיר הפותח, "מזמור לדוד" המצוין, שממשיך את הדיאלוג התנ"כי שלה (כתבתי עליו מעט בטור הקודם), ו"בהתחלה" המרגש, שעוסק בלידה. בשני המקרים, הרמוניות קוליות נהדרות יוצרות אפקט שמגביר את הנוכחות של ספקטור ואת התוקף של השיר. כקינוח, יש כאן גם ביצוע חביב ל"גשם כבד עומד ליפול" של דילן/ליטני, וכשהחורף בפתח, נדמה שהאלבום הזה מתאים היטב לזמן ולמזג האוויר.

שנה אחרי שיגאל בשן הלך לעולמו, מגיע הפרויקט הזה של כאן ג' והלייבל ארומה מיוזיק, שמגיש ביצועים חדשים לשיריו של הזמר האהוב. בשן הוא סמל של המיינסטרים הישראלי, ובהתאם כמעט כל המשתתפים כאן הם אמנים מוכרים ומצליחים, מה שאמור להיות נקודת פתיחה מוצלחת לפרויקט מחווה טוב. למרבה הצער, זה לא אלבום טוב. רובן של גרסאות הכיסוי משמימות, ומעטות מצליחות לשחזר במשהו את האופי הכובש של ההגשה של בשן.

די ניכר שהיה כאן ניסיון לפנות לקהל צעיר, וכך גם לאמנים צעירים. אלא שהתוצאה מעט מצחיקה: נעה קירל שרה עם קולו של בשן את "יש לי ציפור קטנה בלב" בעיבוד פופי מנוכר שלא מתחבר לשיר, ואילו ספיר סבן בחרה לחדש דווקא את שירו של נילס הולגרסון - בחירה חביבה (הביצוע סביר), אבל לא ממש מתאימה לאלבום מחווה כאחד מ-13 שירים. בחירה משונה אחרת היא זו של ג'יין בורדו, שביצעו בנוהל הרגיל של הלהקה את "עין גדי" - שיר שבשן היה אולי הזמר הבולט הראשון שהקליט אותו, אבל הוא בכל מקרה אינו המבצע המקורי, וממילא השיר מזוהה בהרבה עם הגרסאות של אריק איינשטיין ויהודית רביץ.

ליהוק שדווקא מצא חן בעיניי היה "שמיים" שניתן לחברי התקווה 6 - וזה פיצוח לא רע של חיבור בין המנון מפלגות המרכז למבצעים, ש"שמיים" יכול היה להיות חלק אינטגרלי מהרפרטואר שלהם. עם זאת, גם במקור מדובר באחד השירים המתקתקים ביותר של התקופה, כך שקשה לעשות איתו משהו מלהיב מדי. רוב הגרסאות האחרות היו פשוט אפרפרות כבטון. שלומי שבת ("איתך"), פיטר רוט ("אם הייתי שר לך"), עידן עמדי ("סיוון"), יובל דיין ("תן לי") ואיתי לוי ("קפה אצל ברטה") באו ליום רגיל בעבודה, בביצועים פושרים למדי. כשאפילו שלישיית מה קשור מפהקת ב"בואי נעשה לנו חג", אפשר להבין שחדווה גדולה לא הייתה כאן. מי שהציל את המצב ברגע האחרון הן חברות A-Wa, שהרימו מסיבה עם "ודוד יפה עיניים". באופן הכי פשוט, הן הצליחו להעלות חיוך על השפתיים, וזה בפשטות חגיגת מורשת יגאל בשן הרבה יותר מאשר כל ביצוע אחר באלבום.

בהתאם לקוד הכתוב והבלתי כתוב של הפרויקט של אסף גברון, אוהד פישוף ורם אוריון, אחרי שש שנים יצא האלבום השישי (!) של מה שהיא ככל הנראה הלהקה הישראלית המשונה ביותר אי פעם. רוב הלהקות בישראל לא שורדות שלושה אלבומים ובטח לא 30 שנות פעילות, אבל "הפה והטלפיים" ממילא אינה להקה ככל הלהקות - אלא מיצג אמנות קונספטואלית שכמעט במקרה מתבטא במוזיקה.

מי שמכיר את הלהקה יודע במה מדובר, אך לטובת המתעניינים נציין כי הלהקה פועלת באופן סמי מתוכנן אחרי שורת חוקית המתקיימים בכל אלבום ואלבום באופן פלאי - עטיפה זהה בצבע שונה; שם האלבום יציין מיקום גיאוגרפי או מטאפורי; בכל אלבום יבוצעו שיר עם השם של האלבום הקודם וגרסת כיסוי לשיר פטריוטי (בעבר היו אלה בין היתר "גבעת התחמושת" ו"מוכרחים להמשיך לנגן"), ועוד. חוקים אחרים הם כמעט מיסטיים: חברות התקליטים שהלהקה הוציאה בהם אלבום נסגרו אחת אחרי השנייה. כרגיל, גם הפעם אורגניות הקסיו מנהלות את ההצגה, העיבודים די מינימליסטיים, והתוצאה מרתקת ומופרכת בו בזמן.

מעל הלהקה מרחפת לנצח השאלה האם מדובר בדאחקה פוסט מודרנית, נטולת משמעות מחוץ לעצמה שכל ניסיון לנתח אותה נדון לכישלון ומופרך בעצמו, או שמא מדובר במלאכת מחשבת של כמה מהדמויות הכי מתוחכמות בתולדות מוזיקת השוליים המקומית. אלא שפתאום נראה שהעולם יישר קו עם החריגות של הלהקה: המציאות הפוליטית והתרבותית של 2019 אינה פחות או יותר מופרכת מכל יציאה של הפה והטלפיים. באיזה אופן מגוחך, הקוד של הפה והטלפיים נדמה כמו הדבר הקבוע היחיד בסביבה.

בהתאם, ההומור של פישוף, גברון ואוריון מאיים הרבה פחות בעבר, ומתוך האירוניה מסתתרים כמה דברים אחרים ששווה לשים אליהם לב. "תנ"כת" הוא גרסה לטקסט שאף אחד מהם לא יכול היה להמציא: תיאור מסעם של בני ישראל מתוך ספר במדבר, כולל מקומות בשם קברות התאווה, חרדה, מקהלות ותחת (כשם האלבום הקודם). על אותו עיבוד יגיע בהמשך "כל נשימה", מעין טוויסט אפל על הסטוקינג של "Every Breath You Take" של פוליס. "שירו של קורט" מגולל זכרונות ממלחמת העולם הראשונה ("כל עוד אין פצועים, המלחמה יפה"), ושולח את המאזין להקשרים אחרים לחלוטין. זה נגמר, איך לא, עם שמונה דקות של "עם אחד, שיר אחד" כמו שמעולם לא שמעתם, אולי גרסת הנגטיב המתבקשת ל"שבט אחים ואחיות". כשהבחירות השלישיות באופק, הקיטוב החברתי רק הולך ומתגבר ונדמה שהכל הולך ממילא לעזאזל, הפה והטלפיים מפרקים עוד קצת מהפאתוס המקומי, אולי מתוך תקווה שבקצב הזה - לא רחוק היום שהפה והטלפיים יהיו המוסד הארכאי המכובד האחרון שיישאר כאן.

בסוף 2013 הוציא אדם בן אמיתי, זמר שכבר היה לו להיט וחצי ברדיו ("את לא יודעת" עם אביגיל רוז" ו-"12 סיבות") שני סינגלים, "אני אוהב אותך וכו'" ו"אל תראי אותי ככה", מאלבום שני שעמד לצאת - אך לא יצא מעולם. אני זוכר זאת היטב כי אהבתי את שניהם מאוד. הגיטרות נהיו דומיננטיות יותר, ההגשה השתכללה, ובן אמיתי נראה היה כמו יוצר שמעניין לראות איך יתפתח. חיכיתי לאלבום הזה, אך לשווא: בן אמיתי גנז את החומרים.

בשבע השנים האחרונות הוא עזב את מרכז הבמה אל מאחורי הקלעים, והקליט עם כמה וכמה אמנים אחרים, בעיקר עם איה כורם, ועכשיו החליט סוף סוף להוציא שישה מהשירים שהקליט אז. "אני אוהב אותך וכו'" לא שרד אמנם אל האי.פי. הנוכחי (אך עדיין נמצא ביוטיוב, למעוניינים), אבל "אל תראי אותי ככה" נשמע גם היום כמו יציאת רוק'נרול מעולה.