ריהאנה, "רפסודיה בוהמית" ודיוויד בואי - הרגעים המוזיקליים-קולנועיים הגדולים של העשור

גם כשהקולנוע היה אילם ולא דיבר, תמיד ליוותה אותו מוזיקה, והמיזוג בין צלילים ודימויים תמיד התגלה כחיבור בין שני פלוסים שמעיף ניצוצות. כך היה לפני מאה שנה ויותר וכך היה גם בעשור החולף.

רגע לפני תום עונת הסיכומים של העשור הזה, הנה אחד אחרון (נשבעים!) - הרגעים המוזיקליים-הקולנועיים הגדולים ביותר שהיו בו.

לא מדובר בפסקולים כמכלול, גם לא בלחנים מקוריים שנכתבו לקולנוע, אלא ברגעים בודדים, סצינות או חיבור בין כמה סצינות, המשתמשות במוזיקה - לרוב, כזו שכבר היתה קיימת ומוכרת לפני הסרט, ולעתים נדירות יותר, כזו שנכתבה במיוחד בשבילו.

הרשימה לא בהכרח מסודרת לפי סדר איכותי או כרונולוגי, אלא בניסיון לגוון בין ז'אנרים קולנועיים ומוזיקליים, אם כי המקומות האחרונים הם בהחלט הרגעים הבולטים והמשמעותיים מכולם. מיותר גם לציין שהרבה קטעים ראויים נותרו בחוץ מפאת חוסר מקום, ומגבלה נוספת היתה שבחרנו רק כאלה שקיימים ביוטיוב. ובנימה אישית - מכל סיכומי העשור שנאלצתי לעשות לאחרונה, זה הסיכום שהכי ריגש אותי.

ארבעים שנה אחרי שגיבורו הצעיר של "התפוז המכני" יצא למסע של אלימות פרועה לצלילי "שיר אשיר בגשם", הגיבורות הצעירות של "ספרינג בריקס" עשו זאת לצלילי הלהיט של בריטני ספירס. בסצינה הזו, שבאופן נדיר מצליחה לשלב בין אירוניה למלנכוליה, יש כל כך הרבה רבדים והפוך על הפוך, שהיא פירנסה עשרות מאמרים בתקשורת האמריקאית ויכולה לפרנס גם עבודות סמינר. היא גם ביססה סופית את מעמדה של הזמרת כאחת מגיבורות התרבות הבולטות בדורנו, או כפי שהיא מוגדרת כאן - "אחת הזמרות הגדולות בכל הזמנים. אם יש מלאכים על כדור הארץ, היא אחת מהן".

דרמת האינדי הזו, שהתרחשה בבית לנוער בסיכון, הציגה להקה יוצאת דופן של שחקניות ושחקנים צעירים, שכמעט כל אחד מהם הפך לכוכב לאחר מכן: ברי לרסון ("קפטן מארוול"), רמי מאלק ("רפסודיה בוהמית"), קייטלין דיוור ("לא ייאמן") וגם לקית סטנפילד ("אטלנטה"), שבאחד מרגעי השיא של הסרט פורץ בראפ מלא עוצמה, שגם היה שותף לכתיבתו. זה אחד השירים המקוריים הטובים שיצאו מאיזשוהי יצירה קולנועית בעשור האחרון, והעובדה שלא היה מועמד לאוסקר היא תעודת עניות לאקדמיה. בפרספקטיבה היסטורית, זוכרים אותו טוב יותר מהרבה שירים שכן היו מועמדים לפסלון ואפילו זכו בו.

ערפדה חוזרת הביתה עם בחור. החזות שלו מאיימת יותר, אבל היא זו שיכולה לנשוך. האם תעשה זאת? משחק הכוחות ביניהם מתנהל לצלילי "Death" של הלהקה הבריטית White Lies, שבאופן חריג יחסית לקולנוע, מתנגן במלואו. השימוש בו מושלם, כמו גם במרחב ובמצלמה שלא זזה, שלא לדבר על הסטיילינג. גם שאר הפסקול בסרט האיראני-אמריקאי הזה נפלא, בעיקר כשהוא גולש למחוזות האלקטרו הפרסי.

ג'סטין הורביץ הוא מגדולי המלחינים הקולנועיים של דורנו, כפי שהוכיח גם בסרטו הבא של שאזל, "האדם הראשון". שם התמקד במוזיקה אינסטרומנטלית, בלי מילים; ב"לה לה לנד", לעומת זאת, הוא יצר שירים יחד עם התמלילנים בנג' פאסק וג'סטין פול. כמעט כולם מופלאים, אבל הרגע הקולנועי-מוזיקלי הגדול מכולם מגיע כבר בהתחלה, עם פקק התנועה שהופך לעוד יום של שמש.

יש סרטים המציגים שירים מקוריים שנכתבו במיוחד בשבילם, ובעקבות ההצלחה הקולנועית נהיים להיטים; יש כאלה שמשתמשים בשלאגרים קיימים; והסוג הכי נדיר הוא כאלה שמוציאים מן הבוידעם שירים נשכחים למדי, שהיו מוכרים רק בזמן ו/או במקום מסוים, והופכים אותם לנחלת הכלל. דוגמה לכך היא "אהבה בימים קרים", הדרמה התקופתית-רומנטית-מוזיקלית של פאבל פבליקובסקי, שהעניקה חיים מחודשים לקלאסיקת הפולק הפולני "Dwa Serduszka" ("שני לבבות"). הודות לביצוע המרטיט של התגלית המהממת ג'והאנה קוליג, ולעשייה הקולנועית שמיקסמה כל נתח של המסך הגדול, השיר הזה התגלה כרלוונטי היום לא פחות מאשר שהיה לפני עשרות שנים.

דוגמה מובהקת פחות היא "משפחת בלייה", סרט צרפתי שהפך לשובר קופות ענקי ברחבי העולם, כולל בישראל. כזכור, עלילתו עוסקת במשפחה שבה כולם חירשים-אילמים, חוץ מילדה אחת, שלא סתם שומעת ומדברת, אלא מתגלה בתור כישרון מוזיקלי, ויוצאת לכבוש את המדינה עם ביצועים משלה לשיריו של מישל סרדו - מוזיקאי פופולרי בצרפת, אך לא בהכרח כזה שמוכר ברחבי תבל. הסרט הכיר את להיטיו המקומיים גם לאוזניים בינלאומיות, ועל הדרך הזניק את הקריירה של כוכבתו לואן, שלפני הופעתה כאן פרצה בגרסה הצרפתית של "The Voice" ובשנים האחרונות ביססה את מעמדה כאחת הזמרות המצליחות בצרפת ובכלל כאחת הנשים האהובות במדינה. הרבה הודות לקול ולכריזמה שלה, הלהיט הזה שזור רגעים מוזיקליים-קולנועיים מרגשים.

"אור ירח" של ברי ג'נקינס שבר הרבה קלישאות וקונבנציות בכל הקשור לייצוג של הקהילה השחורה בקולנוע האמריקאי. אחת מהן היא שפסקולים של סרטים כאלה בדרך כלל מציגים בעיקר מוזיקת היפ-הופ. כאן, כמעט ולא תשמעו צלילים שכאלה, אלא בחירות משוחררות מכבלים והבניות תרבותיות - מהמוזיקה המקורית והקלאסית שכתב במיוחד המלחין הדגול ניקולס בריטל; דרך "Cucurrucucu Paloma" שהופיע במקור ב"דבר אליה" של אלמודובר; ועד האולדיז השקטים שמלווים את אחד מרגעי השיא, סצינת הדיינר, והנוכחות שלהם בה כמעט ולא מורגשת - אבל רק כמעט. סרט שחולל מהפכה הוליוודית לא רק בגלל זכייתו באוסקר, אלא גם בגלל השימוש פורץ הדרך שלו במוזיקה.

לאחר שגילמה כנרת קלאסית וזמרת קאנטרי, גילתה מריל סטריפ את הצד הרוקנרולי שלה ב"ריקי והפלאש", בו היא מגלמת מוזיקאית שחולמת להיות כמו טום פטי וברוס ספרינגסטין, אבל מסתפקת בהופעות מול מועדונים ריקים ומתפרנסת כקופאית בסופר. זה סרט כושל ובעיקר נשכח, אבל יש בו סצינה אחת לפנתיאון - רגע השיא, שבו מבצעת הגיבורה את "My Love Will Never Let You Down" של ברוס ספרינגסטין ומספקת מפגש פסגה נדיר וכביר בין השחקנית הגדולה מכולן והמוזיקאי הגדול מכולם.

אחת הסיבות ש"התבגרות" הוא סרט מרגש כל כך היא בגלל שהפתיחה והסיומות שלו הן כאלה, והן כאלה גם בגלל המוזיקה שמלווה אותן - זה מתחיל בצהוב, עם "Yellow" של קולדפליי, שמתנגן עוד כשהמסך שחור, לפני עליית הכותרות, ומסתיים בכחול עם "Deep Blue" של ארקייד פייר, שמגיע מצידו מיד עם בוא הקרדיטים, משתלב בהרמוניה עם כל מה שהיה לפניו ומהווה את אקורד הסיום המושלם.

סרטו של סבסטיאן שייפר מתרחש במהלך לילה ברלינאי אחד ומצולם בשוט אחד, בלי קאטים. הוא מצליח ללכוד את רוחה הלילית של העיר שהפכה בעשור האחרון למרכז תרבותי חשוב, וכמובן גם את תרבות המועדנים שלה. גיבוריו מסתבכים בשוד בנק, ובין התלאות שעוברות עליהם ועוד מצפות להם, הם זוכים לפורקן רגעי במהלך ביקור במועדון לילה, בו מתנגנת המוזיקה של נילס פרהאם: אתנחתא שמימית לפני החזרה לרחובות ללא מוצא ולילה שאין לו סוף.

פורקן רגעי ואתנחתא שמימית מגיעים גם בלהיט הפסטיבלים הקוריאני הזה, בו הגיבורה מתחילה לפזז, במה שמתגלה בסופו של דבר כסצינת ריקוד ארוכה באופן חריג יחסית לקולנוע ולסרט לא מוזיקלי. הסצינה הזו מהפנטת לכל אורכה, הרבה בזכות המוזיקה שמלווה אותה - נעימת הנושא שמיילס דיוויס כתב ל"מעלית לגרדום", הפילם-נואר הצרפתי של לואי מאל 1958. הקטע הזה, אם כך, הוא גם הוכחה לדרך שבה מוזיקה קולנועית יכולה להתגלגל מחדש, במקום ובזמן אחרים ובהקשר שונה לגמרי, ולהיות יפה מתמיד.

ואם כבר מדברים על ריקודים שמוצגים במלואם, תואר הסלואו הקולנועי הגדול של העשור הולך ללא ספק ל"45 שנה", בו הגיבורים בגילומם של טום קורטני ושרלוט רמפלינג רוקדים לצלילי קלאסיקת האולדיז "Smoke Gets in Your Eyes". זו מסיבת הנישואים שלהן, וזה אמור להיות ערב שמח - אבל הגיבורה מגלה בו לראשונה את האמת על הזוגיות שלהם, ואת הסיבה בגינה בחר בן זוגה דווקא בשיר הזה. ככל שהשיר הולך ומתקדם, כך גם העשן מתפזר והמציאות מתבהרת בפניה, אבל היא ממשיכה לרקוד ולא אומרת מילה, והרגשות שלה נחשפים רק דרך הבעות הפנים של רמפלינג. תצוגת משחק מופתית - ושימוש מופתי במוזיקה.

עשור וחצי אחרי "אחי, איפה אתה?" של האחים כהן, מוזיקת הבלו-גראס חזרה בגדול לקולנוע בזכות "המעגל השבור", סרט בלגי שזכה להצלחה ולתהודה בינלאומית וגם היה מועמד לאוסקר. גיבוריו הם שני מוזיקאים שנפגשים דרך אמנותם, מתאהבים ומביאים לעולם ילדה. ההרמוניה של אהבתם ושל נגינתם מושלמת, אך היא נשברת כשמלאך המוות קופץ לבקרם, ועושה זאת יותר מפעם אחת. המוות לוקח כמעט הכל, חוץ מדבר אחד, בו לעולם לא יוכל לגעת - הנצחיות של המוזיקה.

לפני כשלושה עשורים וחצי, קווין עלו על הבמה באיצטדיון וומבלי במסגרת קונצרט הלייב אייד, והתוצאה היא אחת ההופעות המיתולוגיות בהיסטוריה של המוזיקה. הקרשנדו של "רפסודיה בוהמית" משחזר את המיתולוגיה הזו כמעט אחד לאחד, עם שימוש מיטיבי באיימקס, אמצעים קולנועיים בומבסטיים, תצוגת המשחק הכובשת של רמי מאלק כפרדי מרקיורי וכמובן, מחרוזת הלהיטים של הלהקה הבריטית. כמו האירוע ההיסטורי עליו התבסס, גם השחזור הקולנועי הפך לרגע משמעותי, ותרם להפיכתו של הסרט לתופעת תרבות, שביססה את מעמדה של קווין כאחת הלהקות הגדולות והאהובות בעולם, ורכשה לה הרבה מעריצים חדשים.

נעבור לשלושה שמות שמפארים את המצעד עם יותר מאזכור אחד - מוזיקאית, מוזיקאי ובמאי.

נתחיל עם ריהאנה, שאחראית לשניים מן הרגעים הקולנועיים-מוזיקלים הגדולים של העשור, יותר מכל מוזיקאי פעיל אחר. רגע אחד הוא "We Found Love", אחד מן הפנינים הרבות בפסקול העצום של "אמריקן האני", שהורכב בצורה אורגנית וכולל בעיקר להיטי היפ-הופ עכשוויים שהשחקנים הצעירים הקשיבו להם בזמן הצילומים.

רגע אחר הוא "Diamonds" מ"חבורת בנות" ("Girlhood") של סלין שיאמה, שהמחישה כאן כי לא פעם, צרפתים יודעים להשתמש באבני דרך של התרבות האמריקאית טוב יותר מן האמריקאים עצמם. החבורה בשמה נקרא הסרט היא של כמה נערות שמוצאן אפריקאי, המתגוררות בפרבר פריזאי עני. בשלב מוקדם יחסית של העלילה, הן מבצעות פשע שבזכותו מתאפשר להן לבלות לילה חד-פעמי במלון יוקרה. הן פורקות בו כל עול, והחגיגה מסתיימת עם ריקוד משותף לצלילי הלהיט של ריהאנה, שמנוגן כאן במלואו.

לכולם, גם לצופים וגם לגיבורות, ברור כי זו אתנחתא שלא תהיה לה המשכיות, ולכן הקטע כולו מוצג דרך פילטרים חלומיים. נוסף לכך, זה גם הרגע שבו גיבורת הדרמה הזו, חברה חדשה וביישנית בחבורה, נטמעת בה באופן סופי, וגם מתחילה להיות שלמה עם עצמה. כיוון שבכל זאת מדובר בסרט פסטיבלים צרפתי, זכויות השימוש בשיר היו יקרות בערך כמו התקציב שלו, אבל מתוך סימפטיה כלפיו וכלפי הנושאים בהם הוא עוסק, ריהאנה הסכימה לעשות בשבילו מחיר מיוחד, וכך התאפשר השילוב של "Diamonds" בגרסתו המקורית והמלאה.

דיוויד בואי הלך לעולמו במפתיע בשלהי העשור, והותיר אחריו מורשת עשירה, גם בכל הקשור לציטוטים של שיריו בקולנוע. אנחנו מציינים כאן לא פחות משלוש דוגמאות, ואם "ג'וג'ו ראביט" היה יוצא בישראל מוקדם יותר ולא רק בתחילת החודש הבא, הכמות היתה עולה לארבע.

"Heroes", שמופיע ב"ג'וגו ראביט" בגרסה הגרמנית שלו, מככב בסיומת של "כמה טוב להיות פרח קיר" בגרסתו המקורית; ב"את ואני" של ברנדו ברטולוצ'י יש גרסה באיטלקית לשיר אחר של בואי, "Space Oddity"; וב"פרנסס הא" זהו "Modern Love" המלווה את סצינת הריצה האיקונית של גרטה גרוויג ברחובות ניו יורק.

בתחילת העשור היה קסבייה דולן בן עשרים. בסופו הוא בן שלושים וכבר עכשיו אפשר להעניק לו את תואר "הבמאי עם השימוש הכי טוב במוזיקה קיימת", וזאת כיאה להיותו גם במאי קליפים מצליח שבין השאר חתום על "Hello" של אדל.

דולן מביים סרט חדש כל שנה, ותמיד גודש את יצירותיו במוזיקה עכשווית, כך שרשימת הרגעים המוזיקליים בעבודותיו אינסופית. אם לבחור רק ארבעה, נסתפק קודם כל בשלושה מ"מאמי" (2014), סרטו החמישי - הסצינה המרגשת להפליא בה הגיבורים שרים יחד את "On Ne Change Pas" של סלין דיון; הסצינה בה הגיבור רוכב על אופניים לצלילי "Wonderwall" של אואזיס, והבמאי מציג שימוש מבריק ומפתיע בפריים הקולנועי; והסיומת, לצלילי "Born To Die" של לנה דל-ריי.

והרגע הגדול מכולם הגיע כבר בסרטו השני, "Les Amours Imaginaires" (ובאנגלית, "Heartbeats"), שיצא בראשית העשור. דולן לוקח כאן את "Pass This On", השיר המדהים מלכתחילה של ההרכב השוודי דה נייף, והופך אותו למשהו לא מהעולם הזה, בעזרת ניצול מיטיבי, מבריק וחלומי של המצלמה, העריכה, ציטוטים מאמנות קלאסית וכיוצא בכך. בעיני, אלה הדקות הכי יפות שנראו על המסך הגדול בעשר השנים האחרונות.

בשנים עברו, מאות להיטים מוזיקליים נולדו בקולנוע - מ""Mrs. Robinson" ב"הבוגר" ועד "My Heart Will Go On" מ"טיטניק", והרשימה עוד ארוכה. בעשור האחרון, מסיבות שונות, התופעה הזו הלכה והתאדתה וכמעט נעלמה. קטגוריית השיר המקורי באוסקר, שפעם היתה מפוארת, מתגלה בדרך כלל כלא רלוונטית - כך יהיה גם השנה. הביצועים של המועמדים על הבמה, שפעם היו משיאי הטקס, נהיו החלק הכי מיותר בו.

ובכל זאת, פה ושם, היו בעשר השנים האחרונות כמה יוצאים מן הכלל. אחד הבולטים שבהם הוא "Shallow" מהלהיט "כוכב נולד", שהפך בסופו של דבר לגדול יותר מהסרט עצמו. הסצינה בה אנו שומעים אותו לראשונה היא אחת ההפתעות ההוליוודיות המרנינות של העשור האחרון - גם בגלל שהכריזמה הקולנועית של ליידי גאגא נחשפת בה במלוא הכוח, וגם בגלל השלאגר המוזיקלי שנולד לו כך משום מקום. מתברר שממש כמו פעם, סרטים עדיין יכולים לתפקד כמכונת להיטים.

מצד אחד, ההישג של "Shallow" נדיר יותר מזה של "Let It Go", כי לסרטים עם שחקנים בשר ודם שכמותו קשה יותר למכור מוצרים נלוויים ולהגיע לקהל רחב מאשר לסרטי אנימציה פופולריים כמו "לשבור את הקרח". מצד אחר, ההישג של "Let It Go" גדול יותר משלו, ובעצם הכי גדול בכלל - זה לא רק הלהיט המוזיקלי הכי אהוב ומושמע שיצא מאיזשהו סרט בעשור האחרון, ואפילו בשני העשורים האחרונים, אלא בכלל אחד השלאגרים הבולטים של התקופה.

אז כן, השתעשענו קודם עם היפ-הופ ועם ריהאנה, עם הרכבים שוודים ועם סרטים להיפסטרים, אבל אין מה לעשות - בסופו של דבר, הרגע הקולנועי-מוזיקלי הגדול של העשור היה הרגע שבו העולם שמע לראשונה את אידינה מנזל שרה את "Let It Go", ומאז סירב לשחרר.