במהלך שנות השמונים, שניים מסרטיו של הבמאי הקוויבקי דניס ארקן היו מועמדים לאוסקר בקטגוריית השפה הזרה - "שיחות מלוכלכות" ו"ישו ממונטריאול". למרות שזכו להערכה רבה, הם יצאו בידיים ריקות מהטקס, והבמאי השתדל להתמודד בקלילות עם האכזבה. "אמרתי לעצמי, 'העיקר שהיה ערב יפה. לבשתי טוקסידו והתחככתי בכוכבים שאני בדרך כלל לא פוגש אישית", אומר הקולנוען בריאיון לוואלה! תרבות.
אחרי הפסקה של כעשור וחצי, כשהוא כבר בתחילת שנות השישים לחייו, חזר ארקן לטקס בתחילת העשור הקודם, מה שביסס את מעמדו כאחד היוצרים הלא-אמריקאים המוערכים בעולם. הפעם, זה היה עם "שיחות נפש", והפעם זה הסתיים בפסלון. "תמיד שמרתי על פרופורציות. כשהפסדתי, אמרתי לעצמי שזה לא אסון, וגם אחרי שניצחתי, לא יצאתי מגדרי", הוא משחזר. "אמרתי לעצמי שכך או כך, הכי חשוב זה לקום בבוקר ולהמשיך לעשות דברים הכי טוב שאפשר".
בעקבות המועמדויות לאוסקרים, בטח היו לך הזדמנויות לעזוב את קוויבק ולעבור לפעול בהוליווד. אתה מצטער שלא עשית זאת?
"כן, היו לי הזדמנוית, אבל מסיבות אישיות ומשפחתיות העדפתי לא לעבור להוליווד. האם אני מצטער על כך? לפעמים. למשל, כשאני רואה סרט כמו 'האירי'. זה סרט יפה מאוד, שעלה כמעט 200 מיליון דולר, ורק באמריקה אתה יכול לקבל תקציבים כאלה ולעשות סרטים כאלה. אז לפעמים אני תוהה אם עשיתי את הבחירה הנכונה, והאמת שזה די מעציב אותי, אבל אני משתדל להיות שמח בחלקי".
אם כך, אחרי הזכייה באוסקר על "שיחות נפש", ארקן נשאר בקנדה והמשיך לפעול בה. אחרי תקופה לא קלה, עם שני סרטים שלא שיחזרו את הצלחות העבר שלו, הוא התקמבק לאחרונה עם "נפילת אימפריית הכסף", שעולה כאן היום (חמישי) לאחר הקרנת בכורה מוצלחת במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים האחרון.
זהו סרט שנדיר למדי לפגוש שכמותו על המסכים שלנו: מבדר ואינטליגנטי, ארסי וחושני, אינטלקטואלי ואקטואלי. גיבורו הוא דוקטור לפילוסופיה, שכמובן לא מוצא עבודה בתחום ונאלץ לעבוד כשליח. בעיותיו הכספיות נפתרות כשהוא נקלע במקרה לזירת שוד שהשתבש, וכך נופלים ברשותו שני שקים מלאי כסף, מה שמעמיד אותו בפני שלל דילמות מוסריות וגם מכניס את חייו לטלטלה מכל בחינה אפשרית.
את ההשראה לסיפור שאב ארקן מאירוע פלילי שהתרחש בעירו, מונטריאול. "שני צעירים נכנסו לחנות והרגו שלושה אנשים שהיו בה כחלק מחיסול חשבונות בפשע המאורגן, ואז התגלה שהמקום בעצם שימש בנק להלבנת כספים", הוא מספר. "מה שמשך את סקרנותי, זה שכל זה קרה בשעת צהריים, ובאחד הרחובות הכי שגרתיים בעיר, ואז חשבתי על תסריט בו אדם מן היישוב נקלע לסיטואציה כזו. הכרתי את אחד הבלשים שהיו ממונים על חקירת המקרה, ודרכו גיליתי איזה סכומים מטורפים מסתובבים בעולם הפשע של מונטריאול. זה הדהים אותי, בעיקר כי זו עיר שלווה ולא עצומה בגודלה, אבל מתברר שאפילו בה דברים כאלה קורים".
מה עוד גילית בתחקיר לצורך עשיית הסרט?
"בגלל שאני במאי קולנוע ולא עיתונאי, וידעו שאני עושה סרט בדיוני ולא דוקומנטרי, אנשים היו מאוד פתוחים איתי. חוץ מהסכומים האסטרונומיים, הופתעתי גם מהקלות שבה כסף יכול לעבור ידיים, ומשלל הדרכים היצירתיות שיש למחוק את העקבות שלו".
אם כבר מדברים על כסף, היה קשה לגייס מימון לסרט כזה, שפונה לקהל בוגר ומנסה לשלב אקשן עם שאלות פילוסופיות?
"זה לא היה עד כדי כך מסובך. אני חושב שתמיד היה ועדיין יש קהל שמחפש סרטים חכמים, ותמיד גם היו סרטים כאלה. סוג הקולנוע האהוב עליי זה סרטים שיש בהם אקשן, אבל גם יותר מזה, למשל 'שבעת הסמוראים'. הסרטים שהתפרסמתי בגללם בעולם הם מהורהרים יחסית, אבל בעבודות הראשונות שלי, משנות השבעים, היה לא מעט אקשן. זה כיף להשתעשע עם תתי-מקלע. זה קצת כמו לחזור למערב הפרוע, שהוא בעצם הבסיס של הקאנון הקולנועי".
הגיבור של הסרט שלך הוא אינטלקטואל. פעם, שמעתי מנהלת בכירה באולפן הוליוודי אומרת - "כשאתה כותב תסריט, מה שלא תעשה, אל תעמיד אינטלקטואל במרכז העלילה. זה רעל קופתי".
"מאז ומעולם, הגיבורים שלי אינטלקטואלים, והסיבה לכך פשוטה: אני עושה סרטים על אנשים כמוני, שדומים לי ואני יכול להעריך מה היו עושים או לא עושים. אני לא יכול לעשות תסריט שתוהה מה גרי קופר היה עושה אם היה מוצא שק עם כסף, כי אין לי מושג מה התשובה. לגבי הציטוט של המנהלת באולפן ההוליוודי - פעם סגן הנשיא של אולפן הוליוודי אמר לי 'אנחנו לא עושים סרטים. אנחנו עושים כסף'. הם מכוונים את הסרטים שלהם לילדים ולצעירים, אבל קהל היעד שלי הוא בן ארבעים פלוס".
במהלך הסרט, הגיבור אומר שאינטליגנציה היא קללה. אתה מסכים?
"זה משפט ששמעתי במהלך ארוחת ערב בה נכחתי בצד אנשים מהעולם הפיננסי. הם עסקו בחברה שפשטה רגל. אחד מהם אמר שאחד המנהלים של החברה פושטת הרגל היה אדם חכם, ואז מישהו אחר ענה לו שבעסקים חוכמה היא לא בהכרח יתרון, אלא אולי אפילו מגבלה. המשפט הזה רדף אותי וגרם לי לחשוב על הרבה אנשים חכמים שאני מכיר, והחוכמה לא בהכרח משרתת אותם. לעומת זאת, יש הרבה אנשים לא מבריקים, שחיפו על כך באנרגיה אדירה או במניפולטיביות, וזכו להצלחה אדירה. טראמפ הוא כמובן ההוכחה המושלמת לכך - אדם שמדבר שטויות שקריות ובכל זאת יש לו כל כך הרבה מעריצים. גם היטלר, מוסוליני ופשיסטים אחרים היו טמבלים, וזה לא הפריע להם לעלות לשלטון".
ומה לגבי עולם הקולנוע - אינטליגנציה חשובה בו? במאי צריך להיות חכם?
"כן. אני לא חושב שאפשר להיות במאי טוב אם אינך חכם. כל הבמאים הטובים חכמים וצריך להיות חכם כדי לעשות סרט טוב. אבל אולי אני אומר את זה רק כדי להגן על שמו הטוב של המקצוע".
מה אתה היית עושה אם היה נופל ברשותך שק של כסף?
"לצערי זו שאלה תיאורטית שלעולם לא אצטרך להתמודד איתה. זה כמו לשאול איזה ספר אקח לאי בודד. אף פעם לא אהיה באי בודד, אז מה הטעם לענות?".
לך תדע.
"אני כבר בן 78. אם עד עכשיו לא נקלעתי לאי בודד ולא מצאתי במקרה שקית מלאה בכסף, אני בספק אם זה אי פעם יקרה".
אתה מרגיש שהזכייה באוסקר שינתה משהו בקריירה שלך?
"הייתי בתחילת שנות השישים כשזה קרה. בגיל כזה, החיים לא משתנים, גם אם היינו רוצים. אולי זה קצת הקל עליי להרים את הפרויקטים הבאים שלי, אבל השינוי לא היה משמעותי".
על מה אתה עובד עכשיו?
"הסרט הזה משלים מבחינתי טרילוגיה שהתחילה ב'שיחות מלוכלכות' והמשיכה ב'שיחות נפש' ועסקה בחברה המודרנית. הגיע הזמן לעבור למשהו אחר, ואני עובד על פרויקט אישי יותר, שיעסוק בזקנה ובמוות. הבריאות שלי טובה ואני מקווה להאריך ימים, אבל אלה כבר לא נושאים שאני יכול להתחמק מהם".
סצינת הסיום של "שיחות נפש" היא אחד הייצוגים הכי יפים ומעוררי השראה של מוות שראיתי בקולנוע.
"ביום שצילמנו אותה, היה מזג אוויר אידיאלי, כל השחקנים היו בשיאם ושמחו להיות שם, הצוות עבד בצורה מצוינת והכל היה נפלא. זה היה יום של חסד מוחלט, וזה לא משהו שהוא בשליטה שלך כבמאי. בסופו של דבר, קולנוע זה קסם".
העשייה זו שינה את היחס שלך למוות?
"באופן פרדוקסלי, דווקא כשהייתי צעיר יותר, היו לי יותר חרדות מפני המוות. בגיל ארבעים, למשל, מאוד פחדתי ממנו. כיום, בגיל 78, אני רגוע למדי, כי כבר הספקתי הרבה. הדבר הנורא זה למות לפני שהספקת לחיות, אבל אני כבר עשיתי את מה שרציתי. אז אמנם, גם לי יש פה ושם חרדות מפני הסוף, אבל אני הרבה יותר שלו עכשיו".
