כשיוסי בנאי שירת בלהקת הנח"ל, כשזאת הייתה ממש בחיתוליה, הוא למד שיעורי משחק אצל פאני לוביץ' - שחקנית ותיקה ומורה בולטת בסטודיו של הבימה. בסיום שירותו הוא הגיע אליה לפגישה, ושמע ממנה משפט שצילק את נשמתו - "אין לך מה לחפש בתיאטרון, אולי בבידור". הוא נפגע נורא, אך נשבע להוכיח שהיא טעתה. כך הרווחנו את מי שהיה אחד מגדולי אנשי הבמה הישראלים בכל הזמנים.
"להאיר את יוסי" (HOT8), שמאחוריו קובי פרג' ומוריס בן מיור (שעמדו גם מאחורי "פוטו פרג'"), מנסה להקיף את כל הקריירה של בנאי, וזאת משימה לא פשוטה: בנאי היה שחקן תיאטרון, אמן בידור, זמר מצליח ואהוב, במאי (של הגשש החיוור), סופר, קריין וגם אישיות ציבורית וסמל של ירושלים ונחלאות. אם לא די במורכבות המשימה, החליטו שני היוצרים לעשות זאת ללא קריינות או מרואיינים, אלא רק באמצעות קולו של בנאי, כפי שהוקלט בראיונות שונים לאורך חייו.
השימוש בקול המכשף של בנאי הוא הברקה קולנועית עם מגבלות ברורות בצידה. על רקע קולאז'ים של מערכונים, קטעים מסרטים והופעות בימתיות דבריו של בנאי מתקבלים כהרהור מרתק על עוצמה של דימויים תרבותיים אייקוניים ועל חיים של שחקן בתוך כל אלה. לרגעים זה פשוט יפהפה. תצוין לטובה גם המוזיקה שכתב יונתן בר גיורא לסרט - סגירת מעגל עבור מי שאיתו עבד בנאי על אלבומי הקריאה באלתרמן ובתהילים.
עם זאת, כסרט ביוגרפי, "להאיר את יוסי" רחוק מלמצות חלקים נרחבים בסיפור חייו האמנותי, בעיקר בתחום המוזיקה אבל לא רק, והכבילה לקריינות מונעת פיתוח שלהם. במישור הזה, הפיתרון של הבמאים אמנם יצירתי, אבל הסרט משלם מחיר מסוים: כך תחילת דרכו בתיאטרון העונות מקבלת פוקוס משמעותי, בעוד תחנות אחרות זוכות בקושי להצצה. יש לזה מחיר גם באמירה יותר מעמיקה ורחבה של יוצרי הסרט על החומר המונח לפניהם, והתוצאה מתקשה לגבש אמירה ביקורתית ומשמעותית יותר משל עצמה על יצירתו של בנאי, חייו או בכלל, מעבר למה שחומר הגולם אומר בעצמו על עצמו.
יחד עם הסרט התאום על שייקה אופיר שיצא מוקדם יותר השנה, "להאיר את יוסי" מצטרף למגמה מבורכת: העיסוק של הקולנוע התיעודי הישראלי בתרבות ממלא חוסר משמעותי בסיפור תולדות הבידור המקומי, בפרט בענפי הבמה.
יחד עם "מכתבים ברוח", ספרו של בנאי שגם הוא אינו ממש אוטוביוגרפיה, "להאיר את יוסי" משלים עוד מבט לא שגרתי על שחקן לא שגרתי. בעיקר, זאת מחווה יפה מאוד למי שקולו כה חסר כאן, 14 שנה לאחר מותו.