עילי בוטנר - "הכי קרוב אלייך: יומן שירים 2018-2020"
האלבום החדש של עילי בוטנר, אחת הדמויות המרכזיות במיינסטרים הישראלי בעשור האחרון, הוא בעצם אוסף של סינגלים שהוציא בשנתיים האחרונות עם שותפים חדשים וישנים. פרויקט ילדי החוץ נזנח לעת עתה - אוהד שרגאי ואדר גולד ניסו שניהם לפתח קריירת סולו, בינתיים לא בהצלחה מרובה. אולם בוטנר לא עבר לקדמת הבמה במקומם, אלא פשוט הפעיל קולות אחרים, ובעיקר משי קליינשטיין ואביב אלוש. ואם "ילדי החוץ" ביצעו בעיקר רוקנרול קל לעיכול עבור מתבגרים, ב"הכי קרוב אלייך" בוטנר עולה כמה כיתות, ומספק רוקנרול קל לעיכול גם למבוגרים.
העובדה שהוא עדיין כאן אינה דבר של מה בכך: כותבים ונגנים הולכים בדרך כלל כלעומת שבאו. אלא שאחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, צריך כנראה לקבל את זה שבוטנר הוא בוטנר, לטוב ולרע: יש לו עדיין חוש נהדר ללהיטים מדבקים שקל להתחיל ולזמזם כמעט מיד, והוא עדיין כותב קיטש טבול באינספור קלישאות, מלא בפאתוס ונטול אדג' כמעט בכלל.
שני להיטי האלבום, שיר הנושא של אלוש, ו"אוטובוס אחרון לחיפה" בביצוע של קליינשטיין, הם כאלה בדיוק: אסתטיקה של רוק צעקני וקליט, נטול מרד כלשהו, מלא בשורות כמו "כמה כעס בעולם הזה/ כי אם ניפול - ניפול ביחד/ מותר לנו להיכשל/ אתה יכול לתת, אתה יכול לקחת" או "להישבר, להיגמר, להתעורר ואז לקום וללכת/ ולא יכולתי ופחדתי לאבד אותך/ ולוותר, להתעוור, להשתכר, להיסחף עם הזרם/ ולא תהיה לנו אף פעם עוד כזאת אהבה". העובדה שמדובר בשחקנים, שממילא מנוסים בלהוציא מעצמם את מלוא הדרמה, רק הופכת את הסיפור לבומבסטי הרבה יותר. "איך מסבירים געגוע", שיר האיחוד הפיקנטי עם קובי אפללו, שנים אחרי "מכתב לאחי" המצליח - השיר הכי טוב בקריירה של בוטנר - לא מתעלה.
השיר הכי טוב באלבום, באופן מעניין, הוא "אחות", שמבצעות יחד קליינשטיין ומגי אזרזר. בוטנר כתב את השיר הזה, כמו גם שירים נוספים, למחזמר המצוין על פי "אפס ביחסי אנוש", וממש חבל לי שלא הוציא מיני-אלבום מפסקול המחזמר, כי הוא באמת עשה שם עבודה נהדרת, עד כדי כך שהוא אפילו זוכה לאזכור על הבמה במהלך ההצגה: הטקסטים מצחיקים, יש טוויסטים מוזיקליים ומחוות אירוניות. "אחות" הוא המינורי מבין השירים, אבל גם הוא יפה מאוד (במחזמר הוא מבוצע גם ברוסית על ידי דיאנה גולבי). זהו למעשה שיר החברות של דפי וזוהר. הקולות של אזרזר וקליינשטיין מתחברים יפה למלודיה מרגשת. גם "אחות" לא חף מדרמה, אבל במסגרת של מחזמר זה טבעי ומתבקש. נדמה לי שזה המקום שבו בוטנר צריך להיות, ושבו הכישרון שלו פורח הכי יפה.
יוסי בבליקי - האם כבר הגעתי לפה
אם הייתי צריך למצוא כותרת קצרה לקריירת הסולו של יוסי בבליקי, הייתי בוחר כנראה ב"שירי אהבה בעולם מתמוטט". הוא תמיד ידע, מאז "אלבום המצעדים" המופתי ועד אלבומו החדש, "האם כבר הגעתי לפה", לתאר את הקריסה המפוארת של האדם מול כוחות גדולים ממנו, הקפיטליזם המאוחר, הטלוויזיה המטמטמת והמלחמות המיותרות, אבל גם את ההתעקשות שלו לחפש אהבה. רומנטיקה עתידנית, גרסת האינדי.
אל "האם כבר הגעתי לפה" מגיע בבליקי אחרי הפסקה של כמה שנים. אלבומו האחרון, "האגרוף", יצא בשנת 2011. "רמז לעתיד" של פונץ', הלהקה האם, יצא שנה אחר כך מהמולת המחאה החברתית ברוטשילד. ומאז כמעט שתיקה. והאם ב"רמז לעתיד" הייתה נימה של תקווה, האלבום החדש שלו קודר, קולו עייף והדיסטופיה כבר מאיימת מכדי שאפשר יהיה לקוות אפילו לניצחונות קטנים. האם כבר הגענו לפה? כנראה שאנחנו מתקרבים.
הלב של האלבום הוא "האוויר המינרלי", אפוס של שש דקות שבו הטכנולוגיה מתקדמת בקצב נטול היגיון מבלי שהאדם מספיק להגיב אליה. האוויר מוחלף באוויר חדש, מינרלי, שמשווק בניכור מתבקש (בבליקי פותח את השיר עם הג'ינגל "מינרלי - נושמים אוויר בטוח", כמו הבטחת הבחירות ההיא של נתניהו על השלום שלא התגשמה מעולם, ומסיים עם הליכה לקיסריה: "אוויר, אוויר, שלא ייגמר לעולם"). כך הכאוס הפוליטי, משבר האקלים, וחוסר האונים של האדם מתחברים עם גיטרות אינטנסיביות וצ'לו עצבני לנבואת זעם/נחמה אחת אחרונה: "תיזכר איך פעם לפני המון שנים, כשהאוויר היה חופשי ומזוהם, כשרק התחתנתם, הניידת של הפיקוח העירוני נשמעה בדיוק אותו דבר, והפחד והיללות... היו צריכים כבר אז לסמן לך משהו: שהעולם טוב, אבל האחריות גדולה, והיא הולכת וגדלה, הרבה יותר ממה שחשבת כשהיית ילד".
וזה לא הכל: בבליקי המאוחר נאלץ להיגמל מסיגריות, מסוכר, מתל אביב. כמעט כל האלבום עוסק בהתמכרויות, במחלה ובגמילה. אם זה "הרופא" האבסורדי, או "סוכר" הנואש, או "קיצור תולדות ההתמכרות" ששמו מדבר בעד עצמו. קטע מצוין נוסף באלבום הוא אינסטרומנטלי דווקא, "חלום של כלב על שיניים חדשות", מרוץ פסנתר-צ'לו שמשלים את "האוויר המינרלי" בטירופו. הכל מתגבש לתוך יצירה מסוייטת, לא קליטה או חולמנית או מספקת כמו יצירות קודמות של בבליקי, ובאופן כללי גם יותר מפוזרת, אולי כי זו דרכו של הכאוס המתואר. אבל כמו שפתחנו והקדמנו: בסוף, חייבת להיות גם אהבה. האלבום נחתם עם הבלדה "גיטרה שחורה", דואט פשוט ומחמם לב עם שר ניב, שמסיים את "האם כבר הגעתי לפה" עם פיסה קטנה של נחמה.