הרחק מההבטחות שהופרחו בוושינגטון על חבל הארץ המסוכסך שבו אנו חיים, בהיכל הספורט במרכז תל אביב אפשר היה ביום שלישי להשתעשע הרבה יותר עם מחשבות על דו קיום. כשנסרין קדרי ביצעה מול אלפי אנשים שירים בעברית ובערבית (ובמרוקאית), היא הציגה תקווה הרבה יותר מלהיבה למה שיכול היה להיות כאן.
קדרי עלתה ברקע סרטון שקרא לא להכניס אותה למגירות וקלישאות, אך הדגיש בכל זאת אג'נדה - של העצמה וכוח נשי, מסר אפקטיבי של זמרת עוצמתית לקהל שהורכב ברובו מנשים צעירות. בהתאם, ההשראה המוצהרת של הערב שבאה לידי ביטוי בכמה רבדים (מ"לומדת ללכת" ועד בסטייל הכללי), הייתה של ביונסה. אם למישהו היה ספק, מחווה ל-"Crazy in Love" הייתה שם כדי להבהיר את זה.
ראיתי פעם את נסרין נותנת סט קצר של שירים בתל אביב. היא הייתה אז אחרי אלבום ראשון וניצחון בתכנית ריאליטי, אבל רחוקה מאוד מהמקום שבו היא נמצאת היום גם מבחינה מוזיקלית ובוודאי מבחינת המעמד והפופולריות. כשהיא פתחה אז גרון באחד השירים, היא פשוט הבעירה את המקום, במה שנראה היה כמעט חסר מאמץ. מאז היא צמחה וצמחה, אבל המתודה הבסיסית לא השתנתה: הגרעין של נסרין בהופעה חיה הוא גרעין של טוטאליות.
גם אתמול בערב היא הציגה מופע טוטאלי באנרגיות גבוהות מאוד, עם רקדנים, פירוטכניקות, במה מוגבהת, להקה ענקית על הבמה, ובעיקר קול שלא נרתע מעוצמות גבוהות מדי. לצד השואו המרשים, זה לא עבד כל הזמן לטובתה: מרוב החגיגה המופע היה לא לגמרי מאוזן מבחינת שיאים ועוצמות, היו בו מעט מדי רגעים באמת מרגשים או התעלויות, לצד רגעים לא לגמרי מדויקים. לקהל הנאמן זה לא שינה הרבה: רצף הלהיטים החזק שפתח את המופע - "לובשת חיוך", "בנאדיק" ו"תאמרו לו" - התקבל בהתרגשות עם ריקודים ביציעים ומעריצות ששרו כל מילה.
רגע השיא של המופע היה דווקא כשקדרי שרה שיר שהוא לא חלק מהרפרטואר המקורי שלה. אחרי אחת המחרוזות השמחות שינתה קדרי כיוון, והזמינה לבמה את בני משפחתו של מוטי בן שבת, תושב נהריה שמת בגל ההצפות כשניסה לסייע ולהציל חיים. היא סיפרה כמה התרגשה מהסיפור ומהריאיון עם הוריו, וכשאמו על הבמה, היא שרה להם את "מינהאר לי משיתי" של שמעון בוסקילה והפרויקט של עידן רייכל. זה היה מהרגעים האלה שבהם באמת אף עין יבשה לא נותרה באולם. עם מעבר לשיר "אלבי מאעק", אולי השיר הטוב ביותר שלה, סיימה קדרי את החלק הראשון של המופע בקולאז' וידאו מעט מפוזר ולא לגמרי קוהרנטי, שרמז למגוון האתגרים שהיא עומדת בפניהם.
החצי השני של המופע היה קצת יותר חלש מהראשון. צריך לומר: קדרי עשתה את ההיכל לראשונה בקריירה שלה כשלצידה אין ולו אורח אחד והכל על כתפיה - חתיכת אתגר כשמדובר במופע שארך כשעתיים וכלל כמעט 20 נאמברים שונים. אורחת וירטואלית אחת לפחות דווקא כן הייתה: קדרי שרה אל דמותה של אום כולת'ום, שנוספה לה במסכים, את "אינתה עומרי". היא לא הישראלית הראשונה לבצע את השיר הקלאסי (זה היה אחד מביצועיה הטובים ביותר לאורך הערב), ובכל זאת היה בזה משהו מיוחד. במעבר בין העברית והערבית של קדרי, ולא פחות מזה של הקהל שמכיר ויודע, נוצר קסם רב השראה. הקז'ואליות הפופית, נטולת האג'נדה כביכול, מנטרלת את היחסים הדרמטיים בין השפות האחיות בשביל הדבר שצריך להיות הכי פשוט ומובן מאליו במקום הזה - מרחב רב תרבותי משותף. זה משמעותי לתרבות הישראלית ביותר מהקשר אחד.
והיו עוד ריקודים, ואפילו מקרנה, והשואו נמשך עד לסוף המופע והלהיט הגדול, "לומדת ללכת", שאליו הגיעו כל הצדדים בכוחות אחרונים. קדרי היא ייחודית בסביבה מהרבה בחינות: הקול הגדול, הזהות המורכבת, הפרסונה בכלל. בהיכל, אמש, בפאזה המצליחה ביותר בקריירה שלה עד כה, היא נולדה על הבמה ככוכבת פופ.