(ראיון של טל שלו, כתבת וואלה! חדשות, עם יו"ר כחול-לבן בני גנץ, 15 בפברואר 2020)
1. איילה חסון נהגה בכבוד באולפן המטה המרכזי ביו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, בדיון שהצליח להיות ענייני גם בלי הצעקנות המאפיינת לא פעם ראיונות בתקופת בחירות. כותרת גדולה לא יצאה משם, אבל רגע מעניין אחד דווקא כן: חסון הפנתה לעודה שאלה בערבית על אחוז ההצבעה, כמין מחווה נדירה בראיונות עם חברי כנסת ערבים, האומרת: גם אם אנחנו לא מסכימים, אפשר לנהל שיחה שבה שני הצדדים מכבדים זה את זה. אם זה נשמע טריוויאלי, זה רק כי כבר הספקנו לשכוח כיצד באולפן המקביל גערה רינה מצליח באותו עודה רק לפני כמה חודשים כשאמר משפט בשפתם העיקרית של כחמישית מאזרחי ישראל.
2. עשרים שנה עברו מאז מתה בטרם עת הזמרת עפרה חזה, ובאולפן שישי נשלח יונתן ריגר לטפל בנושא. כתב התרבות סקר במהירות כמה תחנות מרכזיות בקריירה של הזמרת, פגש את יזהר אשדות ויאיר ניצני שעבדו על הרמיקסים המצליחים שלה, איתר את האיש שעבד איתה על שיריה האחרונים, והקדיש, כצפוי, חלק נכבד לנסיבות מותה. זה לא שהדברים האחרים הוזנחו לחלוטין, ולא שריגר לא ניסה לארוז את כל סיפורה של חזה לכתבה לגיטימית, אבל הדגש שניתן לחייה האישיים ולמוות של חזה הוא סימפטום מאכזב לעיסוק - קולקטיבי, יש לומר - מעט שטחי בסיפורה של גיבורת התרבות.
אמנם, המוות של חזה היה טראומה לאומית, זה נכון. אבל הוא לחלוטין אינו מה שמגדיר את אחת הזמרות האהובות והמצליחות ביותר שהיו כאן, ולא הסיבה שהיא עדיין סמל כה משמעותי של הפופ הישראלי, אייקון של מורשת יהדות תימן וקולה של שכונת התקווה. ריגר פספס הזדמנות להעניק ליצירה שלה קונטקסט תרבותי מתבקש, שיסביר עד כמה היא חשובה, פורצת דרך ומיוחדת, ורפרנס שהתרבות הישראלית שבה אליו שוב ושוב - דבר הרבה יותר חשוב מהשאלה האם היו לה רומנים או אם היא ידעה במה היא חולה. החמצת העיסוק במשמעות היצירה של חזה היא החמצה של העיקר בסיפור שיש עוד הרבה במה לחפור בו.
3. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, התראיין אמש לכמה כלי תקשורת במקביל, כולל וואלה! NEWS. הבליץ התקשורתי האינטנסיבי נועד לבדל אותו מנתניהו, כמי שלשם שינוי מוכן דווקא להתייצב מול עיתונאים ולענות על שאלות קשות. אלא שמהראיונות ב-11, 12 ו-13 נראה גנץ כמי שאין לו משהו יוצא דופן או חדש להגיד על אף אחד מהנושאים שעל סדר היום, והתוצאה המשעממת לא הייתה דווקא בגלל המראיינות, שלא עשו לו חיים קלים. שום שפן לא נשלף מהכובע, בכל עניין שהוא, אלא רק המסרים הצפויים. אם בחדשות 13 בחרו באיזשהו שלב בראיון עם הילה קורח את הכותרות המשמימות "תומך בשר"פ במינון נכון" ו"רעב לניצחון, שמח שאני מתמודד" ובתאגיד הסתפקו לאחר מכן פשוט ב"גנץ מדבר", בעוד שמהראיון עם דנה וייס ב-12 מה שייזכר כנראה הוא הבלבול בין דנה ודפנה. די ברור ש"הבליץ" הטלוויזיוני של גנץ הפך לעוד תחנה משעממת בתוך מערכת בחירות מנומנמת בואכה רדומה.
4. יום אחרי הכתבה על עפרה חזה באולפן שישי, הפרשה העגומה סביב המשורר נתן זך הגיעה לרשת 13. לא לי הקביעה מי משני הצדדים - אשתו של זך או חבריו - צודק ולמי נעשה כאן עוול רב יותר, אבל יצאתי עם תחושה עגומה מהעניין הזה סביב סיבה נוספת, מעט דומה לאותו תסכול מהכתבה על חזה: כמה חבל שהמהדורות עוסקות בזך, ובספרות בכלל, כמעט רק כששערוריות נקשרות בהם. לתקשורת יש תפקיד ביצירת דיון משמעותי על תרבות כחלק מסדר היום, לא רק כשיוצרים נתפסים בפליטות פה, נקלעים לסכסוכים משפטיים או, חס ושלום, נלחמים על חייהם בבתי החולים. זה חשוב אם אנחנו מאמינים שמגיע גם לנו, אם לצטט שורה משיר, מקום שבו עוד אפשר לנשום.
