יוצר הקומיקס העצמאי צ'רלס פורסמן והבמאי ג'ונתן אנטוויסל יצרו בשנים האחרונות קשר מקצועי הדוק. מאז שאנטוויסל גילה את "סוף הפאקינג עולם" של פורסמן ודאג להביא אותו אל מסך הטלוויזיה, הקומיקסאי למד לבטוח בבמאי ומתייעץ איתו גם בנוגע לחומרים שעדיין לא פורסמו. אחד כזה הוא "זה מה שחסר לי עכשיו" ("I Am Not Okay With This"), שיתוף הפעולה השני שלהם, שעולה ביום רביעי בנטפליקס.
בסדרה החדשה מככבת סופיה ליליס ("זה", "חפצים חדים") בתפקיד סידני, "נערה לבנה ומשעממת בת 17", כהגדרתה. סיד מתגוררת בעיירת תעשייה כעורה בפיטסבורג ומנסה לשרוד את תלאות התיכון ואת אבלה על אביה, בשעה שהיא מתמודדת עם משפחתה המורכבת, הופעת ניצני המיניות וכוחות מסתוריים שמתחילים להתעורר עמוק בתוכה, כאלה שאין לה שליטה עליהם. במקביל היא מסתובבת עם חברתה הטובה דינה (סופיה בראיינט), שלצערה מתחילה לצאת עם ספורטאי פופולרי מבית הספר, ובעצמה מתחברת עם השכן סטן (וויאט אולף), גלגול עכשווי של דמות הבחור המוזר-אבל-חמוד מסרטי ג'ון יוז, כולל האופנה האייטיזית.
כצפוי, יש הרבה קווים מקבילים בין שתי הסדרות. כמו "סוף הפאקינג עולם", אחת הסדרות הטובות של העשור הקודם, גם "זה מה שחסר לי עכשיו" מחוספסת, כנה ואפלה. כמוה היא עוסקת בתיכוניסטים חריגים עם גיבורה ג'ינג'ית, אבל מכילה גם דמויות מבוגרים מצוינות שמעמיקות את עולמה. הגיבורה מקריינת את רחשי לבה, היא וחבריה יושבים בדיינר שכמו השתמר מאז שנות החמישים של המאה הקודמת, ובאופן כללי הכל בכוונה תלוש מזמן כלשהו (כולל דברי הלל לקלטות וידאו). העונה קצרה - כולה במצטבר אורכת פחות משלוש שעות (בשבעה פרקים - כולם נשלחו לשם הביקורת). אנטוויסל הוא שוב הבמאי, ג'סטין בראון שוב מצלם, גרהם קוקסון מלהקת בלר הלחין מוזיקה שבאותה מידה הייתה יכולה להיות בסדרה הקודמת. אפילו עיצוב הפונטים דומה, כולל צנזור המילה Fuck בפוסטר באמצעות שלוש כוכביות.
בקיצור, "זה מה שחסר לי עכשיו" עושה הכל כדי לעורר בנו את הזכרונות מהסדרה האהובה הקודמת, כמעט מבקשת להצהיר שהיא סדרת-המשך בלי לומר זאת בפירוש. אלא שבכך היא רק יורה לעצמה ברגל, פשוט כי היא פחות טובה. כנראה ישנו חיסרון אחד מהותי ככלות הכל - כותבת הסדרה הקודמת, צ'רלי קובל, לא מעורבת בחדשה. הכתיבה שלה הצליחה להפוך את קומיקס "סוף הפאקינג עולם" ליצירה טלוויזיונית מושלמת בעונתה הראשונה. לאחר מכן, כשהוחלט להמשיך את הסדרה מעבר למקום שבו הסתיימה המעשייה בקומיקס, קובל הצליחה להצמיח סיפור המשך שאמנם נופל מקודמו, אבל עדיין נהדר.
במקרה של "זה מה שחסר לי עכשיו" הכותבת הראשית, שגם יצרה את הסדרה עם אנטוויסל, היא המחזאית האמריקאית כריסטי הול. תחת ידיה הסדרה החדשה פחות ממוקדת, דקותיה מורגשות על אף שאינן רבות יחסית, הדיאלוגים מפגינים לא פעם בינוניות ונוקשות, דמותו של הדוש חד-ממדית. עוד עולה התחושה שנדרש לה זמן רב מדי להגיע לשורת המחץ; רגע שיא שגם הוא לוקה בחסר כי הוא נשען על התרחשות שאין בה הרבה היגיון. אם "סוף הפאקינג עולם" השתמשה בסיפור מתח על בריחה ומרדף ורוצח סדרתי כדי לטעון מתחתיו את האישיות ועולמם של נערים תלושים ותועים, "זה מה שחסר לי עכשיו" לא מצליחה לסדר את הרבדים שלה באותו דקדוק מושלם. יותר כמו מציבה אותם אחד לצד השני. זמן רב בעונה הזו מוקדש לתלאותיה החברתיות והרגשיות של סידני, סיפור שהוא לא באמת סיפור אלא מצב. זה אמנם נחמד אבל לא פעם מרגיש נטול פואנטה.
החלקים היוצאים מן הכלל הם אלה שנוגעים להתמודדות של הגיבורה עם כוחות-העל ההרסניים שהיא מגלה בה. פורסמן, עם חיבתו למקאבריות, הקפיד להכניס פנימה כבר במקור לא מעט אלמנטים מדממים ומגעילים, ומעבר לכך הסדרה מסמנת וי על כל סעיף ברשימה: חוסר היכולת לשלוט בכוחות, הסייד-קיק שמנסה לעזור לגיבורה למצוא בהם היגיון, הסתרת הסודות מכל העולם, וכמובן, שימוש בכל הדבר הזה כאלגוריה לניכור, האפלה וההדחקות שגם ככה מקננות בסידני, ארכיטיפית של נערה לא קונפורמיסטית.
חרף נקודות התורפה, "זה מה שחסר לי עכשיו" מצליחה לעבוד בזכות הדמויות, השחקנים והגישה המקורקעת שלה, שצובעת באפור-מט את האלמנטים העל טבעיים. קסמה הטבעי של ליליס - שגם מקריינת את הסדרה - הופך את סידני שלה לדמות כובשת. כשהיא נאלמת דום במעמדים חברתיים, כשהיא משתחררת עם מי שנוח לה במחיצתו, בממשקים שלה עם אחיה ואמה, בניסיון שלה למזער נזקים כשכוחותיה בוגדים בה. אחת התמונות הכי נוגעות ללב בסדרה מגיעה כאשר סיד הנסערת נמצאת בתא שירותים בבית הספר, הכל רועד סביבה בשל כוחותיה והיא מנסה לתפוס בידיה את כל הדברים כדי שיפסיקו לזוז. מטאפורה מושלמת לחוסר האונים של הנעורים - ובכלל - מול העולם.
גם אם "זה מה שחסר לי עכשיו" אינה משתווה לסדרה הקודמת - או לקלאסיקה כמו "באפי" או אפילו ל"אימפולס" העכשווית והמעולה, שעושה דברים דומים מינוס ההומור - היא מרעננת מעצם היותה. אפילו בעידן של כל כך הרבה טלוויזיה, בני נוער זוכים למעט מדי יצירות שהופכות אותם לבריות אמינות ושלמות, או סתם כאלה שמגולמים על ידי נערים אמיתיים ולא אזרחים ותיקים. "זה מה שחסר לי עכשיו" - כשמה העברי כן היא - מפנה להם מקום הכרחי. פחות נוצץ, יותר מחוספס, רגיש מאוד ועתיר הומור ולב.