יש הרבה רגעים קורעי לב במחזה "מתאבל ללא קץ" מאת חנוך לוין, שמהותו היא חוסר האונים הבלתי נסבל של השכול על מותו של ילד. איך ניתן לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? את הצרימה הנוראית בין מתיקות הילדות ועיוות הגורל? האחות הרחמנייה שטיפלה בו מסבירה, תוך התייפחות: "העניין הוא שנשללו ממנו הרבה עוגות שאהב ורצה. כי למה יימנעו ממנו העוגות? לילד אין פיצוי אחר על עוגות שלא אכל. העניין הוא שלקחנו לו את העוגות". מהאובדן הקטן והתמים הזה נפרשים באופק כל שאר האובדנים הגדולים של מה שלא יהיה יותר לעולם.
"מתאבל ללא קץ" הוא בין מחזותיו המאוחרים יחסית של חנוך לוין. זהו מחזה קצר יחסית, בן שתי מערכות, שנכתב בראשית שנות התשעים, 1992, ולא הועלה בחייו של המחזאי הגאון, שלפני מספר חודשים מלאו שני עשורים ללכתו בטרם עת. כעת מעלה אותו לראשונה התיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבית של לוין. אולם זה אינו הדבר יוצא הדופן היחיד בהפקה: על הבימוי הופקד דווקא איש קולנוע, מבכירי הבמאים הישראלים, ארי פולמן ("קלרה הקדושה", "ואלס עם באשיר", "כנס העתידנים" ועוד). החיבור של פולמן להצגה מתגלה כרב השראה: חוויית צפייה בהצגה מטלטלת, רב חושית, ובעיקר מקורית. פולמן נותר נאמן לחלוטין לטקסט של לוין, אך עיצב על הבמה עולם אמנותי מרתק משל עצמו, המורכב לצד משחק כמובן גם מאלמנטים של אנימציה, מוזיקה ומחול.
ואכן זה "Danse Macabre" מתחילתו וכמעט עד סופו, ביותר ממובן אחד. המחזה נפתח כשעל הבמה ילד מפרכס ומתעוות על גבי מיטה, וסביבו ארבע-חמש דמויות ילדותיות - יצור דמוי דמבו, קוף עם מצילתיים וכד' - נעות סביבו בכוריאוגרפיה מושלמת. האם הן שם כדי להרגיע אותו? האם הן לחלוטין פרי דמיונו? האחות הרחמנייה מפזרת אותן והן מפנות את השטח לצוות הרפואי, שגם לו יש כוריאוגרפיה משלו. כעת נכנס המלך (מוריס כהן המלכותי בהחלט), המציג את עצמו כאביו של הילד. אנחנו חוזים בו לאורך הגסיסה המהירה: מתחנן להתפתחות חיובית, מתמודד עם האבל, זועם על הרופאים, מבקש נחמה אצל "מומחה הנפש" (יואב לוי בתצוגת תכלית נוספת), משווע לעזרתם של שני עושי נסים, מתאבל לצד שני מקוננים (השחקנים הוותיקים יוסי קאנץ ויוסי סגל), מתנחם בזרועות האחות הרחמנייה (מיה לנדסמן). אך לשווא: נחמה אין, הכאב קשה מנשוא. זהו סיפור ספציפי אך גם מופשט ופיוטי: הדמויות הן ארכיטיפים, מייצגות מדע ונפש ואמונה ושררה. בהתאם לחלוקת התפקידים, הכוריאוגרפיה ביניהן מתואמת היטב.
בסוף המערכה הראשונה מתגלה מדוע התיאום כה מושלם, כה נורא: שש שנים מאז שכל המלך את בנו, הוא מתעקש לחוות כל שנה מחדש את היממה המסויטת, ואכן "הוא מתאבל ללא קץ". כל שנה נבחר ילד מחצר המלך לעבור גסיסה מהירה ולמות, וכל המשתתפים בהצגה מתכנסים מדי שנה לחזור על תפקידיהם במדויק, כשחלקם מתייחסים לכך בציניות, כשגרה של פרנסה שניתן לצחוק עליה עד השנה הבאה. להוריהם האמיתיים של הילדים נותר רק לאסוף את הגופה מהתכריכן בסופו של הלילה. המערכה השנייה מביאה את ההצגה שבתוך ההצגה אל קיצה, כשהמלך המזדקן נוכח - אל מול עוד ילד גווע - בחוסר הטעם של המשחק הסדיסטי והאגואיסטי שלו, ובמותו שלו ההולך וקרב.
הטקסט של לוין נע כרגיל בין פיוט לגרוטסקה, בין תיאורים שוברי לב של כאב ואובדן לבין דיאלוגים מיניים בוטים ומרושעים, כשהפער בין נצחיות המוות לעליבות החיים הוא אחד הכלים שהשתמש בהם כדי להמחיש את היעדר היכולת להכיל את משמעויות השכול - נושאים מקובלים בכתיבה של חנוך לוין. אבל המחזה, רווי החזרות והמראות, עוד מתוחכם בהרבה מהנקודה הספציפית הזאת, חותר תחת עצמו ופורס שלל משמעויות הנלחמות ביניהן לאורכו.
כך למשל בכל הנוגע לחזרתיות של האבל. נדמה לנו, לאחר חשיפת הריטואל, כי החזרתיות הזו היא רק חלק מההצגה שבתוך ההצגה - טקסט תיאטרלי שמועלה שוב ושוב כתוצאה של האובססיה המלכותית. אלא שבמערכה השנייה, הורי הילדים שנידונו למוות מבצעים ללא קשר שחזור משלהם של אותם המילים והצעדים שעשו בשנה שעברה. תהליך האבל, רומז לנו לוין, הוא טקס שחזור אינסופי, חוויה קיומית, מעגלית, שאין ממנה מוצא. היינו רוצים להאמין שניתן לעצור אותה, שהיא נטועה בהחלטה הבלתי סבירה של המלך, אלא שסוף ההצגה אינו סופו של האבל, שאינו מסתיים לעולם. אותו משחק מתרחש בראשם של כולם.
מסתתר כאן במידת מה גם מהלך נוסף: אחד ההורים מוחה נגד המלך, מבקש להביט בו, לנסות להבין כיצד יכול היה להורות להרוג את בנו. כעס האב על המלך הוא כעס פוליטי, משל לזעם על הקרבת בנים במלחמות חסרות טעם בשם השררה והאגו. במקביל, הזעם על השרירותיות של השררה זהה גם לזעם הכללי יותר על שרירותו של החולי שנוטל את חייהם של ילדים רכים, שמפנה המלך עצמו כלפי העולם. בשני המקרים אין תשובה, ואין נחמה. גם כאן הריטואל המלכותי המזוויע אינו אלא הרחבה גשמית של הסבל המשותף.
הכל מתרחש בתוך חדר אחד בטירה המלכותית, שמכיל את קשת הרגשות הזאת (מעצב הבמה הוא דוד פולונסקי, שותף ותיק ליצירה של פולמן). ואכן זאת קשת נרחבת: יש ב"מתאבל ללא קץ" קומדיה לצד יגון, כמו גם התרסה. בעיקר יש בו המון יופי, בין היתר הודות למוזיקה שמבוצעת חי על ידי להקה בראשותה של אפרת בן צור. זהו ליהוק מושלם: הקול הגבוה של בן צור, הנשמע מעט ילדותי, משמש כהרחבה של קול הילדים האבודים. לעומת הקול היפהפה, הליווי המוזיקלי צורם במתכוון, מתעקש להזכיר כי זו איננה חגיגה של "המוות היפה והשלו", אלא של כאב דוקר ללא סוף. בן צור ניצבת מעל מגדל המשקיף על העלילה, ומתחתיה על הבמה מנגנים גם עומר הרשמן, עינב ג'קסון כהן וגיורי פוליטי. לצד המוזיקה ישנו גם החלון, המעוצב כאנימציה ומוסיף עוד אלמנט של בלבול בין מציאות וחלום.
כהן ממלא את הבמה בנוכחותו, בסבל האותנטי כמו גם ברגעים קומיים שהוא מוביל בכישרון רב. שאר האנסמבל ממלא בעיקר תפקידים קטנים, אך כל אחד תורם ברגע שלו משפט מחץ משכנע. יחד הם מגשימים את החזון של לוין ופולמן לכדי מופע בימתי מופלא, משוכלל, רב מימדי, מעורר מחשבה ופוצע, שמספק כל מה שניתן לצפות ממנו בערב בתיאטרון.