הבמאי האיראני נשאר בבית, הסרט שלו כבש את פסטיבל ברלין בסערה

(בסרטון: המשלחת האיראנית חוגגת הזכייה)

יממה וחצי לפני הבחירות בישראל, בהן אחת הסוגיות המכריעות התגלתה כשאלה מי יעז לתקוף באיראן, ננעל פסטיבל ברלין והעניק את הפרס הראשי שלו לסרט איראני. "There Is No Evil" של מוחמד ראסולוף זכה בדוב הזהב ושיחזר את ההישג של נדב לפיד מן השנה שעברה. ככה זה: שנה אחת אנחנו, שנה אחת האיראנים.

בדומה לבמאי האיראני הקודם שזכה בפסלון, ג'אפר פנהאי הודות ל"טקסי" ב-2015, גם ראסולוף לא מורשה לצאת מגבולות מדינתו בשל עשייתו הביקורתית, ולא הגיע לברלין. בהקרנת הבכורה של הסרט, שהתקיימה ביום שישי, מארגני הפסטיבל הותירו באולם כיסא ריק על שמו, ומחיאות הכפיים למחווה הזו הרעידו את הקירות.

האם חבר השופטים, בראשותו של ג'רמי איירונס, בחר להעניק לו את דוב הזהב בגלל הנסיבות הללו, בגלל הביקורת הפוליטית הנוקבת של הסרט ובגלל העובדה שהופק במחתרת ובתנאי גרילה, כיוון שהשלטונות האיראניים הגבילו את מרחב הפעולה של הבמאי מתנגד המשטר? כמובן שהיה לכך משקל, אבל "There Is No Evil" בהחלט ראוי גם מבחינה אמנותית. לא סתם בחרתי לראותו פעמיים ברציפות באותו יום - קודם בהקרנת העיתונאים ואז בפרמיירה הרשמית. גם כי ידעתי שזו תהיה בכורה מרגשת, בה הקהל ידמע ויריע, אבל גם בשל איכותה האמנותית של היצירה הזו.

הסרט בנוי מארבעה סיפורים. כל אחד מהם ניצב כסרט קצר בפני עצמו, אבל כולם מתחברים בסופו של דבר ומרכיבים פסיפס מרתק של החברה האיראנית. כיוון שכבר בסופו של הסיפור הראשון מחכה טוויסט עוצמתי, זה יהיה ספוילר נוראי לחשוף ולו פרט עלילה אחד.

אם כך, נאמר רק כי מעבר לעיסוקו בחברה האיראנית ובצורה בה היא מדכאת את אזרחיה, מעלה הסרט שאלות אוניברסליות. הוא דן בשאלות של מוסר, גורל ורצון חופשי, צולל לתוככי הבנאליות של הרוע ואומר משהו עצוב מאוד: אמנם, גם בנסיבות הקשות ביותר, כל אחד מאיתנו יכול לשמור על צלם אנוש, אך המחיר שישלם על כך יהיה קשה מנשוא, והנזק יישאר לדורות.

הסיפור הראשון מופתי. שלושת האחרים - קצת פחות. הסרט נע בין ריאליזם מטלטל לקיטש מעט מתחנחן, ועדיין זו יצירה ראויה מכל בחינה ואפשר לקוות כי למרות הנסיבות, אפשר יהיה לראותה בישראל.

בטקס חלוקת הפרסים, הבהיר המפיק פרזד פאק עד כמה זו היתה הפקה אמיצה ומסוכנת והודה לצוות של הסרט, ש"סיכן את חייו למען העשייה שלו". במסיבת העיתונאים שהתקיימה לאחר מכן, הוא העלה לשיחת ועידה בסמארטפון את הבמאי, שהצהיר כי "הסרט מדבר על אחריות אישית. אפשר להשליך את כל האחריות על הממשלה, אבל האזרחים יכולים להגיד לה לא".

כמעט מיותר לציין כי לסרט אין זכויות הפצה בישראל, וכי הצוות שלו היה מנוע מלשוחח עם התקשורת הישראלית.

אם יש מגיע בדברים האלה, אז דוב הזהב הגיע ל"Never Rarely Always Sometimes", סרט המסע של עליזה חיטמן על צעירה היוצאת לבצע הפלה, שהשתפכנו כאן עליו מוקדם יותר השבוע. זה לא רק הסרט הטוב ביותר שהוצג בפסטיבל, אלא לבטח אחת היצירות הקולנועיות הכי מפעימות שנראה בשנים הקרובות וקלאסיקה עכשווית.

אז למה הוא לא זכה בזהב? שתי סיבות אפשריות - גם בגלל שלא היו לו את הנסיבות יוצאות הדופן של הסרט האיראני, וגם כיוון שהוא כבר הוקרן בפסטיבל סאנדנס, כך שהקרנתו בפסטיבל ברלין היתה בכורה אירופאית ולא בכורה עולמית, ושיקולי האגו הפנים-תעשייתיים הללו פגעו בו בדרך לפודיום.

במקרה זה, לסרט יש בעיקרון זכויות הפצה בישראל, ואפשר רק לקוות כי מפיציו יחליטו לממש אותן ולעשות זאת במהרה, כך שנוכל לראותו כאן על מסך גדול. בינתיים, לא ברור מתי זה יקרה, אם בכלל.

במסיבת העיתונאים שהתקיימה לאחר הטקס, שאלתי את הבמאית על כך שלסרט אין כרגע תאריך הפצה בישראל או בשום מדינה חוץ מארצות הברית וגרמניה. התשובה שלה היתה מרגשת כמו סרטה: "זה סיפור על מסע שהרבה נשים עוברות בדרך לקבל בחזרה שליטה על הגוף שלהן, ואני מקווה ומאמינה שתהיה לו תהודה בינלאומית, בטח אחרי שהמפיצים ראו את התגובות החמות שקיבל כאן", אמרה. "אמנם העלילה מתרחשת בין פנסילבניה לניו יורק, אבל למדתי כאן שהסרט מדבר לקהלים ברחבי העולם, ולכך בדיוק ייחלתי".

"There Is No Evil" ו"Never Rarely Always Sometimes" עומדים מבחינתי בראש רשימה מצומצמת למדי של הטובים בסרטי הפסטיבל. חוץ משני אלה, יש רק כמה אחרים שבוער לציין אותם - "מלח הדמעות" ו"גולדה מריה", עליהם כבר כתבנו בעבר, ו"אבא", עליו נכתוב עכשיו.

מדובר בסרט סרבי שהשתתף במסגרת הצד פנורמה וזכה בפרס הכי חשוב שלה - חביב הקהל. הוא עוסק בגבר מעיירה מרוחקת היוצא לצעדה של 300 קילומטר לבירה בלגרד, כדי למחות נגד שירותי הרווחה שלקחו ממנו את ילדיו ולא מאפשרים לו לראותם.

כמו "Never Rarely Always Sometimes", גם זה סרט מסע, וגם בו אין צעד שגוי אחד. הוא נמשך שעתיים ולא משעמם לרגע, ומצליח לרתק ולרגש בלי אמצעים מלאכותיים. הבמאי סרדן גולובוביץ' גם משלב בו סאטירה חדה על התועלתנות האנושית, אך בצד הציניות והסרקזם יש בו אנושיות ואופטימית.

מבחינה אמנותית, הפסטיבל היה כהרגלו לא אחיד ברמתו. מצד אחד, הרבה סרטים תמוהים ואיומים. מצד אחר, צריך כף יד שלמה כדי לספור את כמות היצירות הגדולות שהוקרנו בו, וזו בהחלט כמות מרשימה.

מבחינה מסחרית, גם בהלת הקורונה לא מנעה מן הפסטיבל להיות מוצלח עוד יותר מהרגיל, עם מכירות של מאות אלפי כרטיסים ותפוסה מלאה בכל ההקרנות. עכשיו השאלה היא מה יעלה בגורלם של אירועי הקולנוע ההמוניים הבאים - פסטיבל קאן ופסטיבל ונציה שאמורים להתקיים בין האביב לקיץ.

נותר רק לאחל בריאות שלמה לעולם כולו וגם לתעשיית הקולנוע, כך שצמד הפסטיבלים הללו יתקיימו כרגיל, ואם לחזור לנקודת ההתחלה, אפשר גם להביע משאלה לא פחות חשובה - שבפעם הבאה בה במאי איראני זוכה בפרס בפסטיבל בינלאומי חשוב, הוא יזכה להרים את הפסלון במו ידיו.