למה באתם בלובה? "ארץ נהדרת" לא הייתה צריכה לשלוף מהנפטלין את הקופאית הסטריאוטיפית

(בסרטון: החמרה בהנחיות הקורונה)


בעתות משבר כולם משתדלים להתלכד סביב איזה סמל נושן, מוכר ובטוח, שמזכיר לנו אולי איך עברנו משברים קודמים. כך, בתאגיד השידור ניסו, על פי פרסומים שונים, לאחד את "זהו זה" המיתולוגית. ב"ארץ נהדרת", אולי היורשת הבולטת ביותר של התוכנית ההיא, נסמכים בעונות האחרונות גם על הופעות אורח של דמויות אהובות משכבר, כמו אשר הנהג או סלמה הרוקחת.

כמו בכל פגישת מחזור, יש דמויות שמזדקנות טוב מאחרות. אמש העלתה "ארץ נהדרת" מהאוב, מראשית ימיה ממש, את אחת הדמויות האיקוניות ביותר של התוכנית, כמו גם אחת הבעייתיות שבהן: לובה של טל פרידמן, הקופאית הנרגנת שרואה את הישראלים במירעם - כלומר: בסופרמרקטים - ונאלצת להתמודד עם השגעונות שלהם עד שהיא משתגעת בעצמה, יודעת שהיא החוליה הכי חלשה במערכת שעשויה לאבד בקלות את מקום עבודתה. אין שפה, אין עבודה, אין ימי מחלה.

פרידמן, שהיה אז אולי ה-כוכב של התוכנית וכבר הספיק לעזוב אותה, נמנע לאורך השנים מלשוב אל הדמות, כנראה שבצדק. המערכונים של לובה ניסו אמנם להגיד משהו על הישראלים האטומים שעומדים בתור לקופה שלה, אבל היא עצמה הייתה דמות מלעיגה ונלעגת, סטריאוטיפית ומבזה: עם עברית משובשת, תסרוקת מגוחכת ומבטא מזרח אירופאי כבד, כמו גם אופני התנהגות קיצוניים, קפדנות, חוסר יעילות, פאסיב אגרסיב וטירוף ממש. לובה נועדה לשמש נקודת מבט סאטירית על באי הסופרמרקט, אבל הבדיחה בעצם הייתה על חשבונה של מי שמייצגת גם ככה את האחרונים בשרשרת המזון החברתית-כלכלית.

אז מה שכנע את פרידמן, כאמור סרבן לובה, וכותבי "ארץ נהדרת" לחזור אליה בכל זאת? כשמדובר באזעקת אמת, ותעשיות שלמות קורסות לנגד עינינו, אולי קיוו שהמפגש המחודש ינחם ויספק את הצופים. במצב שבו אנחנו נמצאים, אולי מה שבעבר - כלומר: עד לפני שבוע, בזמנים נורמלים - היה נחשב כאפשרות שנדחית על הסף, היום נראה קצת יותר נזיל.

אז סליחה, 'צטערת והכל, אבל דווקא במהדורה מוצלחת למדי של "ארץ נהדרת", מצחיק מדי זה לא היה. הקופאית מספר אחת גויסה לצורך תיאור ההסתערות של אזרחי ישראל על הסופרמרקטים לאור החשש מהסגר, התנפלות שבסופה לא נשאר שם כמעט כלום, אפילו לא הקופה. אלא שלובה במרירותה לא הזדקנה היטב: היא לא מחליקה בגרון היטב ב-2020. הזעם שלה קהה, אולי גם שאריות הסבלנות. נותרו לה רק שיבושי המילים והמונולוגים המהירים. פרידמן עצמו נראה כמי שאינו נהנה במיוחד. זה לא היה מפגש משמח.

אולי הזעם של הדמות הפעם הוא גם על הסצנה שנכתבה לה, שהחמיצה את הסיפור העיקרי. הדרמה האמיתית של לובה בעידן הקורונה זה לא שהישראלים עטים על מדפי הפסטה, אלא העובדה שהחשש שלה לאבד את העבודה הפך למוחשי מאי פעם, בדיוק כמו עבור מאות אלפי משפחות ישראליות. אכן, זה לא ממש חומר לקומדיה. קשה, קשה.