כשדני רופ נאנח במהדורה בקול רועד, הבנו סופית שהכול אבוד

בזמנים של קטסטרופה, יצאנו למלחמה על השגרה. כבר אחרי זמן קצר היה ברור שהמהדורות נכנעו ללא תנאי - ובנינוחות מחשידה - כשהתגייסו להלום בצופים עם שידורים מסביב לשעון, דברור של מסרי השלטון, והשלמה עם המצב החדש. התקשורת שיקפה סדר יום טוטאלי: יום אחד קמנו לעולם שכולו מילים כמו קורונה, בידוד, בדיקות, סגר - וכל מה שקשור לשגרה נדחק הצידה, והושלך למגרה בעלת הכותרת הפשיסטית "לא חיוני". כל הקבוע מתנדף, כל סדר היום ניגף מפני הנגיף.

ובימים כאלה, כשכל החדשות סובבות סביב דבר אחד שאין בלתו, חזית ההתנגדות האחרונה של השגרה מפני הקורונה-הדורסת-הכל היא תחזית מזג האוויר. עקשנית מאין כמותה, כשתחומים שלמים פינו את מקומם לבלי שוב אפילו שהמהדורות התארכו עד אין קץ, כולן מסתיימות באותן שתי דקות של שפיות. אם כן, הגיבור של המהדורה של חדשות 13 בימים כאלה, המרגיע הלאומי מטעם הערוץ, הוא בכלל לא נדב איל - אלא דני רופ.

עוד פחות מאשר בקיץ הלוהט בקביעות, אין בתחזיות הרבה משמעות בימים אלה. כמעט מצחיק לדבר על הטמפרטורות ברומא או ברצלונה ולא על מספר הקורבנות, כמה עצוב לדבר על משקעים או חמימות בארץ כשכולם תקועים בבית. אבל תחזיות מזג האוויר מזכירות לנו שיכול להיות אחרת, שהעלים ממשיכים לגדול, שהכדור ממשיך להסתובב גם כשכל השאר נעצר. והרי כשכל יום או יומיים ההנחיות משתנות באופן דרסטי, אמיתות של שנים הלכו לכל הרוחות והאופק נראה קודר מאי פעם, הדבר היחיד שבטוח הוא שגם מחר תזרח השמש, שוב. אלה גם החדשות הטובות היחידות שיש בנמצא כרגע, ולעזאזל, כולנו זקוקים לחדשות טובות.

דיווחי החזאים הם לפעמים, אם כן, ברומטר למצב הרוח הלאומי, ואתנחתא בימים קודרים של ספינים פוליטיים ועוני גואה: מפלס הכנרת עלה שוב - יש במה להתגאות! הנחלים יודעים לאן ללכת - כל הכבוד! לכן, כששמעתי אתמול במהדורת השבת עם הילה קורח (חדשות 13) את רופ, איש חייכן שבדרך כלל משדר חביבות נצחית, נאנח בקול שבור על כך שאנשים נאלצים לראות את מזג האוויר רק מהחלון, הבנתי סופית שהכל אבוד. השגרה הובסה. זה היה אחד הרגעים שוברי הלב ביותר במהדורה עגומה ממילא, ורופ עצמו נראה אתמול כמו האיש העצוב ביותר בישראל. אם אפילו החזאי לא מבטיח שמחר יהיה יפה יותר, אולי כדאי באמת להתכונן לגרוע מכל.

דברים שהופיעו אתמול במהדורות של הערוצים המסחריים מבלי שהיה להם כל ערך חדשותי או ציבורי: סרטון קצר של ביבי שלא אומר כלום (מי אמר שחייבים?), הצצה להפיכת מטוסי נוסעים של אל על למטוסי מטען (למי שאינו חובב תעופה אכפת בכלל?), גורמים עלומים שקוראים להיערך ליום שאחרי (תודה באמת), עלייה בביקוש למשלוחים (למאות אלפי אנשים לא יהיו משכורות באפריל), כתבה על אנשים שתורמים מזון וציוד לצוותים הרפואיים (איפה המדינה? למה האזרחים צריכים לדאוג לזה?), ועוד. כמה רעש.

בזמן הזה, המהדורה של כאן 11 בהובלת מיכל רבינוביץ' הקדישה את רובה המוחלט של סדר היום המגזיני שלה לסדר יום חברתי עם כתבות על מפוטרים מעל גיל 50, על ילדים בחינוך המיוחד שנותרו ללא מסגרת והמשבר המתמשך של חקלאי עוטף עזה - החיים עצמם. עוד הוכחה מכרעת לחשיבות של שידור ציבורי, בטח בימים כאלה.