פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בימים האלה אתגר הקורונה של זמרי ישראל הוא כמו אוויר לנשימה

      עומר אדם התחיל ואחריו הגיעו עדן בן זקן, עדן חסון, שלמה ארצי, אהוד בנאי ואחרים. הבחירה אומרת לאותם אמנים: אפילו שאין הופעות ואין קהל ואין מכירות של דיסקים - השירים שלכם ממשיכים ללוות אותנו, הם חלק ממה שאנחנו נאחזים בו עכשיו

      בימים האלה אתגר הקורונה של זמרי ישראל הוא כמו אוויר לנשימה
      יח"צ

      (בסרטון: שיתוף פעולה ממש לפני הקורונה)


      עם דלי של קרח או בלי, אתגרים ויראליים הם לא בדיוק כוס התה שלי - ובכלל: למי יש חשק לדבר על דברים ויראליים בימים כאלה. זה כמעט תמיד נדמה כמו לחץ חברתי מיותר, מלאכותי ומעיק, גם אם המטרה היא טובה. עם זאת, כנגד כל הסיכויים, אתגר הקורונה של זמרי ישראל ממלא את האוויר שעוד נותר לנשום בתחושה אחרת לגמרי.

      במסגרת המשחק שהתחיל עומר אדם, כל זמר שר שיר מחדש מביתו, ומאתגר את המוזיקאי שזה השיר שלו במקור לחדש אותו בעצמו. כך, אדם העביר לעדן בן זקן, שהעבירה לנסרין, שהעבירה לעדן חסון, שהעביר לאיתי לוי, שהעביר לנתן גושן, שהעביר לשלמה ארצי, שהעביר לארקדי דוכין, שהעביר לאהוד בנאי, שהעביר לרמי פורטיס, שהעביר לשלומי ברכה, שהעביר למיקי גבריאלוב, שהעביר לקורין אלאל - ושם זה נמצא נכון לכתיבת שורות אלה. יצא מין מסע נחמד, בכל מיני פינות בטוחות של המיינסטרים הישראלי, מהפופ המזרחי החדש לרוק הישראלי של האייטיז והניינטיז, צעירים ומבוגרים, עם קשרים ישירים יותר ופחות, אפילו כמה הפתעות קטנות, ולכו תדעו לאן זה ימשיך, ואם הבא בתור הוא סוס (אני סקרן לדעת מתי השרשרת תחזור למוזיקאים הצעירים יותר, מתי זה יגיע לראפרים, האם מישהו יעז לחדש שיר של הרכב יותר אלטרנטיבי - ימים יגידו).

      אתגר האינסטגרם הזה מוצא את הזמרים בבידוד, רחוקים מקהל, לפעמים מול מסך ועליו המילים. זאת לא הופעה מוקפדת ואין כאן השקעה מטורפת - רק מחווה קטנה מתוך ההסגר. ובאמת השירים כאן יכולים להיות פסקול הולם לתקופה: דייק פורטיס כשבחר את "למה לי פוליטיקה עכשיו", שמסתתר בו "זן חדש של מחלה", והפליא בנאי כשבחר באווירת סוף העולם את הפזמון האפוקליפטי "שקיעתה של הזריחה", כנראה אחד השירים הגדולים של הרוק בישראל אי פעם, שתמיד מרגיש נכון. ברכה וגבריאלוב בחרו שירי ערש נוגים כמו "אבא סיפור" ו"שיר לשירה". אולי צדק יותר מכולם דווקא גושן, כשבחר את "ירח" של ארצי, שעסוק בלחבק את הצער ולקוות שיהיה טוב מחר. רגע נחוץ מאוד של אופטימיות, לא משהו להקל בו ראש בימים כאלה.

      העניין פה הוא לא לרפד את האוזניות. הביצועים עצמם - טובים יותר או טובים פחות - הם לא ממש הסיפור. משחקי רשת לפעמים מתחזים לעניין חברתי ובעצם הם פולחן אגו של אני ואני ואני ואני. לא כאן: החידוש ממקד את העניין במחווה, בפרגון לעוד אמן אחר. הבחירה אומרת לאותם אמנים: אפילו שאין הופעות ואין קהל ואין מכירות של דיסקים - השירים שלכם ממשיכים ללוות אותנו, הם חלק ממה שאנחנו נאחזים בו עכשיו. ככה השרשרת הופכת באופן אורגני למשהו מחבר וקהילתי, וחשוב יותר - מנכיח ומעצים זמרים ששותקים בעל כורחם, מוכיח שהסצנה חיה מעבר להופעות-ללא-קהל ושאין עובד חיוני יותר מאשר אמן ששר לך מכל הלב, גם אם הכל מאולתר לחלוטין.

      אנחנו עוד מחכים לשיר שיסמל את התקופה המוזרה הזאת, שיתקבע כזיכרון המוזיקלי שלה, שיהיה לה מה שהיה "על גגות תל אביב" למלחמת המפרץ. אנחנו גם מחכים לשירים שעוד ייכתבו עליה. אבל לכל אלה יש עוד זמן. בינתיים, לא פלא שאתגר הקורונה ממלא את תפקיד הרגע המוזיקלי של עכשיו: מתוך הבידוד, הוא מזכיר שיש יחד; מתוך המחיקה של הכל, הוא מזכיר את העושר התרבותי שיש. מבלי ליפול ליותר מדי פאתוס, זו פשוט דרישת שלום משמחת מאוד מכל מה שאנחנו אוהבים, ולרגע נדמה היה שנעלם לו בין גרף לגרף.