לבית הספר יש חשיבות מיוחדת בחברה הצרפתית. הסיבה לכך היא שבצרפת, לפחות מבחינה אידיאלית, הזהות הלאומית לא מוגדרת לפי מוצא אתני, השתייכות דתית או מקום לידה, אלא לפי סט של ערכים - אותם לומדים ומקבלים בין גן הילדים והתיכון.
נוסף לכך, מובן שבית הספר הוא גם מיקרוקוסמוס של החברה הצרפתית, שיש בה כמות גדולה במיוחד של סתירות, קונפליקטים ותמורות. דת, הגירה, מגדר, מעמדות - כל הסוגיות הללו עומדות למבחן יומיומי במערכת החינוך.
בשל כך, עוד יותר מאשר כל תעשיית קולנוע אחרת, התעשייה הצרפתית נוטה לעסוק במערכת הזו, המככבת בשלל סרטים מקומיים, כמה מהם הקאנונים בתולדות הקולנוע הצרפתי - מ"400 המלקות", דרך "פעלים למתחילים" ועד "בין הקירות".
כעת, למועדון המכובד הזה מצטרף סרט נוסף, שיצא בשנה האחרונה וזכה בצרפת לתהודה ולהצלחה מרשימה. במקור, הוא נקרא "La vie Scolaire" - חיי בית הספר. זה השם שבו עלה ב-VOD של yes לפני שבוע, במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי שמתקיים בערוצי הסרטים של הלוויין. בסוף השבוע האחרון, הדרמה הקומית הזו עלתה גם בנטפליקס, ובשם אחר - "היועצת".
זה תרגום מדויק רק באופן חלקי. גיבורת הסרט היא CPE של חטיבת ביניים בפרבר פריזאי בעייתי מבחינה סוציו-אקונומית. לתפקיד שלה אין מקבילה מדויקת בישראל: אכן, מדובר בסוג של יועצת חינוכית, אבל נוסף לכך גם במעין אחראית משמעת ומשקית ת"ש.
מדובר, בקיצור, במי שאחראית על כל מה שקורה מחוץ לכיתה: היא בקשר עם ההנהלה, עם המורים, עם התלמידים, עם ההורים ועם הקהילה כולה, וממונה גם על הקשר בין כל הזרועות הללו. כל זה הופך אותה לעמוד תווך ולאחת הדמויות הכי חשובות בחיים של בית הספר, והסרט מתאר את המתרחש בו דרך נקודת מבטה.
מאחורי הסרט עומדים צמד במאים: הקולנוען ואמן הסלאם פואטרי הידוע כ-- Grand Corps Malade (גוף גדול חולה, רפרנס לגובהו ולגיבנת שלו) ושותפו הקבוע, מהדי אידיר. לפני שלוש שנים יצא סרטם הראשון, "פציינטים", וכעת הם מכים בשנית.
"נעשו הרבה סרטים על הפרברים, אבל תמיד הבמאים היו כאלה שבאים מבחוץ", אומר לי אידיר בריאיון שהתקיים בפריז בחודש ינואר, לפני התפרצות הקורונה. "אנחנו, לעומת זאת, באים בעצמנו מתוך הפרברים, אז הקול שלנו הרבה יותר אותנטי. יש בסרט הרבה ניואנסים, כי אנחנו מכירים את הפרברים כמו את כף ידנו.
"לפני תחילת הסרט שאלנו את עצמנו - כבר עשו הרבה סרטים צרפתיים על בתי ספר, איך אנחנו יכולים לחדש? התשובה היתה, לבסס את הסרט על החוויות שלנו, כי זו נקודת מבט שטרם נראתה בקולנוע הצרפתי. כמעט כל מה שרואים בסרט קרה באמת, וכמעט כל הדמויות מבוססות על המציאות. הילד שאוהב סרטים וחולם להיות במאי, למשל, מבוסס על עצמי".
מה אתה חושב על הסרטים שנעשו על הפרברים בידי קולנוענים שאינם משם במקור?
"אם אני אעשה סרט על חקלאים, הוא יהיה אמין? לא, כי אני לא חקלאי, לא מכיר את התחום ולא מתמצא באזורים האלה. זו התשובה שלך".
למה החלטתם שה-CPE תהיה אישה?
"בחטיבת הביניים, לפחות בפרברים של פריז, אין ממש ערבוב מגדרי - הבנות עם הבנות והבנים עם הבנים. חשבנו שיהיה מעניין ליצור ניגודיות, שחבורת הבנים תעמוד מול דמות נשית. רצינו שזו תהיה דמות של אישה חזקה, כזו שלא מתרשמת בקלות ולא עשו אותה באצבע, וכל זה הוסיף מורכבות לתסריט".
הדמות הזו היא מוסלמית שמוצאה צפון אפריקאי, אבל לתפקיד ליהקתם את זיטה הנרו, שאינה כזו.
"אנחנו אוהבים לעבוד עם שחקנים לא מוכרים ובהתחלה חיפשנו שחקנית כזו לתפקיד. זיטה מוכרת יחסית בצרפת וכבר זכתה באוסקר צרפתי, אז לא חשבנו עליה, אבל אחרי שלא מצאנו מישהי מתאימה, חזרנו אליה. היא נהדרת ומאוד חרוצה. יש שחקנים שלא אוהבים לעבוד, אבל היא ההפך מכך, וזה איפשר למשוך את הדמות רחוק יותר".
למרות מוצאה, הדמות שלה לא מדברת ערבית, ובכלל נושא השפה דומיננטי בסרט.
"היה חשוב לנו לשבור את הקלישאות שיש בצרפת לגבי הצפון-אפריקאים. לא כולם דוברים ערבית. אני, למשל, לא מדבר ערבית בכלל. אני דור שלישי להגירה, ובדור הזה השפה המקורית לרוב כבר הולכת לאיבוד. יש גם סצינה שבה מציגים גישות שונות לגבי שתיית אלכוהול ועישון מריחואנה בקרב בני המהגרים המוסלמים. זה משהו שעוד לא דנו בו בקולנוע הצרפתי, ורצינו לשחק עם הסטריאוטיפים ולהראות שלא כל בני המהגרים עשויים מקשה אחת".
אידיר מעולם לא למד קולנוע, בדיוק כמו לאדג' לי, מי שביים את "עלובי החיים", העוסק אף הוא בפרברים הפריזאיים, שזכה השנה באוסקר הצרפתי והיה מועמד לאוסקר האמריקאי, וזמין כעת ב-VOD של HOT, פרטנר, סלקום ו-yes. "לאדג' לי ואני בני אותו גיל, גדלנו באותו אזור וגם עבדנו בעבר יחד", הוא אומר. "הסרט שלי פחות זועם משלו, כי הוא מתמקד במשטרה ואני במערכת החינוך, ומטבע הדברים זה נושא פחות טעון ואלים".
אם צריך לתמצת, מהן לדעתך שלוש הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך בפרברים?
"צריך להכשיר את המורים בצורה טובה יותר. ללמד בפרברים זה לא כמו ללמד באזורים אחרים של צרפת. צריך יותר תקציבים. לא יכול להיות שבתי ספר במרכז פריז מתוקצבים יותר מאשר בפרברים. חוץ מזה, צריך גם להרחיב את האופקים של הילדים, להכיר להם עוד מקצועות שאולי ירצו לעסוק בהם בעתיד. צריך שפעם בשבוע יבוא עיתונאי, יבוא מהנדס, יבוא מדען, ויסביר להם מה המקצוע שלו, מה המשמעות של לעבוד בו ומה התנאים, שהילדים יבחרו לעצמם את הייעוד, ולא שיבחרו בשבילם".
יש הרבה אזכורים לכדורגל בסרט, ונראה לי שהא גם הסרט הראשון בהיסטוריה שמאזכר את אמבפה.
"בהתחלה זה היה אמור להיות ניימאר, אבל אחרי הזכייה במונדיאל היה הגיוני יותר לדבר על אמבפה. אני גר בפריז, אבל שונא את פריז סן ז'רמן. בין האוהדים שלהם יש קבוצה גזענית שמייצרת אפרטהיד ביציעים - לבנים מצד אחד, יהודים, שחורים וערבים מצד אחר. פעם הלכתי למגרש, וסקינהדס ניסו להרוג אותי רק בגלל שאני ערבי, מאז אני שונא את הקבוצה".
יצא לך לאחרונה לראות סרטים בינלאומיים שעוסקים במערכת החינוך?
"האמת שראיתי סרט ישראלי על בית ספר - 'פיגומים'. הוא מצוין, והצפייה בו גם הוכיחה לי כי למערכת החינוך בצרפת ובישראל יש הרבה בעיות משותפות".