"משפחת וילובי"+"טיילר רייק: חילוץ" (נטפליקס)
שני סרטים חדשים עלו בנטפליקס בימים האחרונים. שניהם עטורי כוכבים, שניהם מתבססים על חומרים ספרותיים, ושניהם כאלה שעד לפני מהפכת הסטרימינג לבטח היו מוצאים את מקומם במסך הגדול.
נתחיל עם "משפחת וילובי", המשתייך לתת-ז'אנר שפורח בשנים האחרונות: סרטי אנימציה אקסצנטריים ואפלוליים, עם הומור שחור ומקברי, שפונים למבוגרים לא פחות מאשר לילדים, וכיוון שאין להם קהל יעד מוגדר, בדרך כלל נכשלים בקופות.
התסריט מתבסס על ספר של לויס לאורי, שבעברית יצא בשם "וילובי: משפחה מהספרים" בהוצאת ידיעות. כמשתמע משמו, הוא עוסק במשפחה כה לא מתפקדת, עד שהילדים חולמים להפוך ליתומים, והם שולחים את הוריהם להרפתקה מסכנת חיים, ויוצאים בעצמם למסע משלהם. אם זה נשמע פסיכוטי מדי, אל דאגה: בכל זאת מדובר בסרט אמריקאי, כך שבסופו בכל זאת יש מסר בדבר חשיבותה של משפחה גרעינית נורמטיבית, גם אם לא ביולוגית.
על הסרט חתומים שלושה במאים, בראשם קריס פרן, שעמד בעבר מאחורי "גשם של פלאפל 2". התוצאה חביבה, אבל נראית כמו תוכנית לקט המאגדת אלמנטים משלל סרטים דומים קודמים, ורובה פושרת למדי. החיסרון הגדול מכל הוא האנימציה - מהוקצעת, אך חסרת שאר רוח ולא מרשימה.
מאחורי הקולות עומד צוות נוצץ למדי: המוזיקאית אליסיה קארה, שזימרה ב"מואנה", עושה כאן את תפקיד הדיבוב הראשון שלה, ובצידה קומיקאים מוכרים כמו וויל פורטה, מאיה רודלוף, מרטין שורט ואחרים. מעל כולם מתעלה ריקי ג'רווייס, כחתול המלווה את השתלשלות העניינים כמו מקהלה יוונית.
כפי שהוכח גם בטקס גלובוס הזהב האחרון, הקומיקאי הבריטי הוא אחד העפרונות הכי מחודדים בקלמר. ג'רווייס מסוגל אפילו לקחת את הנאומים של בני גנץ ולגרום להם להישמע שנונים, וגם כאן עושה פלאים. קולו מוסיף לסרט את כל האופי, הברק, השנינות והצבע שהיו חסרים בו, והופכים אותו בכל זאת לשווה צפייה.
"טיילר רייק: חילוץ" מבוסס על נובלה גרפית בשם "Ciudad", שהתרחשה במקור בפרגוואי. בגרסה הזו, העלילה עברה לדאקה, בירת בנגלדש, הנחשבת לעיר עם צפיפות האוכלוסין הגדולה בעולם, והסרט משתייך לתת-ז'אנר של מותחני אקשן אמריקאים המתרחשים בעולם השלישי, וכמובן לא חפים מניחוחות של גזענות ושנאת זרים.
טיילר רייק, בשמו נקרא הסרט, הוא שכיר חרב הנשלח לחלץ את בנו החטוף של איל סמים, וכמובן מגלה כי המציאות היא לא בדיוק מה שהקליינטים שלו הבטיחו. בהמשך מצפה לו ולנו הקוקטייל הקבוע של פיצוצים, מארבים, מרדפים וסכינים בגב, כולל כמה סצינות של אלימות בוטה וגרפית: למשל ילד רחוב המתבקש בידי הבוס שלו לחתוך לעצמו שתי אצבעות.
את ריק מגלם כאן כריס המסוורת', הלוא הוא ת'ור ביקום המורחב של מארוול, ומאחוריו עומדים כאן שותפיו המקצועיים בעולם הזה: ג'ו ואנתוני רוסו, שביימו את סרטי "הנוקמים", שימשו מפיקים, וג'ו אף כתב את התסריט. את שרביט הבימוי הם הפקידו בידי סם הרגרייב, שהיה אחראי לפעלולים בלהיטים הללו.
כאן, כולם עובדים בפרופיל הרבה יותר נמוך. "טיילר רייק: חילוץ" הוא בסופו של דבר סרט פעולה גנרי ושגרתי לגמרי, לא נחות אך גם לא מעניין במיוחד. האספקטים הייחודים היחידים כאן הם אותו ממד סדיסטי שיש בסצינות האלימות, וההזדמנויות הנדירות לראות ייצוג של בנגלדש על המסכים ואת המסוורת' בלי הפטיש של ת'ור.
כרוח הימים, הסרט גם מסמן באופן מאולץ למדי וי על משבצת ההעצמה הנשית, ומקפיד להשאיר את הכדור האחרון בידי השותפה של הגיבור. מגלמת אותה גולשיפטה פרהאני, שחקנית איראנית גולה ונפלאה שלמרבה הצער, תעשיית הקולנוע מספקת לה בעיקר תפקידים בתוצרים בינוניים ומטה - "הבנות של השמש", "מסתור" של ערן ריקליס ועכשיו גם הסרט הזה, שהוא אפקטיבי אך גם נשכח, בדיוק כמו כפפות חד-פעמיות בימי הקורונה.
"בידיים טובות" (yes)
בשבוע האחרון הרבינו לדבר על אנשים ש"נכנסים מתחת לאלונקה". הנה סרט עלילתי על אנשים שעשים זאת מדי יום, ובזכותם העולם מתוק יותר.
מדובר בדרמה הצרפתית "בידיים טובות", שעלתה כאן למסכים בקיץ האחרון, זכתה להצלחה נאה והותירה באולמות הרבה עיניים לחות. אם פספסתם אותה בקולנוע, תוכלו לצפות בה כעת ב-VOD של yes.
הסרט עוסק במה שידוע בצרפת כ"לידה אנונימית": אישה יכולה ללדת את בנה בבית החולים ואז למסור אותו מיידית למדינה, בלי להשאיר כל פרטים מזהים. לאחר מכן, עומדים לרשותה חודשיים במהלכם היא יכולה להתחרט, ואם לא עשתה זאת - הוא נמסר לאימוץ.
התסריטאית-במאית ז'אן הרי עוקבת אחר תהליך שכזה, ומרכיבה סביבו פסיפס אנושי מרתק ומרגש. במרכזו עומדות האחיות והעובדים הסוציאליים, שלא מקבלים מספיק הערכה וקרדיט על פועלם מן המדינה ומן התקשורת, אך נותנים את נשמם במסירות ובאצילות נפש, ודואגים שהתינוקות יהיו בידיים טובות.
הרי היא אחת היוצרות העולות בצרפת, וגם ביימה פרקים בסדרת הפולחן "עשרה אחוז" הזמינה בנטפליקס. היא עושה כאן עבודה מצוינת הן כתסריטאית והן כבמאית, ומסתייעת בכמה מטובי השחקנים והשחקניות בצרפת - ז'יל ללוש, אלודי בושה וסנדרין קיברלן, בין השאר. התוצאה היא סרט פשוט נפלא.
"סקס והמסעדה הגדולה" (נטפליקס)
בתחילת העשור הקודם, כשהכוכב שלו החל לנסוק, עשה ריאן ריינולדס רצף של קומדיות נעורים: "יחצ"ן המסיבות", "רק ידידים" והטובה מכולן, "Waiting", שדווקא היא לא הופצה בישראל. תחת זאת, שלחו אותה היישר לספריות הדיוידי (היה פעם דבר כזה), בשם המדהים במיוחד "סקס והמסעדה הגדולה". בשם הזה היא גם הצטרפה לאחרונה לקטלוג של נטפליקס.
את הסרט כתב וביים רוב מק'קיטריק, שהיה אלמוני בזמנו ונותר כזה גם היום. בניגוד למשתמע מן השם, העלילה אינה עוסקת במערכת יחסים מינית בין שרה ג'סיקה פרקר לבאסם זועמוט, אלא עוקבת במשך יממה אחר רשת של סניף מסעדות, שהעובדים בה עסוקים במשחקים וולגרים, כאלה שכיום כבר לא היו עוברים בקולנוע.
נוסף לכך, הם גם טרודים בתסבוכות רומנטיות ובחרדות מן העתיד, שבזכותם הסרט לא רק קליל ומצחיק, אלא לעתים אף נוגע ללב. ריינולדס מגלם את אחד המלצרים, ובצידו בולטים גם אנה פאריס הנהדרת כתמיד ולואיס גוזמן כשף הוותיק וטוב הלב שמשתדל לשמח את עמיתיו הצעירים. בסך הכל, התוצאה היא תזכורת חביבה לימים בהם ריינולדס עוד לא היה מוכר בעיקר כדדפול, והורמונים היו מתפרצים על המסך בקומדיות נעורים פרועות ולא ב"חם, לוהט, רותח".