טוב מותה: העונה השנייה של "טוני נולד מחדש" שמרנית, דידקטית ובעיקר מיותרת

אחרי העונה הראשונה והמצוינת, התוכנית של ריקי ג'רבייס בנטפליקס חזרה לעונה שנייה בלי שנותר לה סיפור לספר. התוצאה הייתה מאולצת, כאשר מספר קווי עלילה חדשים מנסים להידחס בכוח לתוך הסיפור שכבר נחתם בעונה שעברה. מגאון הטלוויזיה הזה ציפינו להרבה יותר

26/04/2020
טריילר העונה השנייה של "טוני נולד מחדש" (נטפליקס)

אבקש לציין כבר בפתיחת הדברים שזו לא תהיה ביקורת אובייקטיבית, עד כמה שביקורות יכולות להיות אובייקטיביות בכלל. הבעיה היא שאני גרופי של ריקי ג'רבייס. גם אם אני בדעת מיעוט, אני דבק בטענה ש"המשרד" זו תוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר של המאה ה-21. גם הסדרות שלו שהגיעו אחריה לא נופלות הרחק מאחור - ב"ניצבים" היו כמה מהרגעים הקומיים הגדולים ביותר בתולדות המדיום (עצרתי לרגע כדי לראות שוב את השיר של דיוויד בואי, איזו גאונות צרופה); והפודקאסט של ריקי עם סטיבן מרצ'נט וקרל פילקינגטון הוא לכל הפחות ההסכת המצחיק ביותר בהיסטוריה. בשנת 2007, כששבר את שיא גינס למופע הסטנדאפ המצליח בהיסטוריה, טסתי במיוחד כדי לראות אותו מופיע בבירמינגהם, מאחר שאי אפשר היה להשיג כרטיסים למופעים שלו בלונדון. ישבתי ביציע יחד עם עוד 15 אלף בריטים ולא הפסקתי לצחוק כשהוא עלה לבמה לצלילי "One Vision" של קווין, כשהוא לבוש במדי המלכה המסורתיים של פרדי מרקיורי.

בקיצור, גילוי נאות, אני מעריץ. זאת הסיבה שהעונה החדשה של "טוני נולד מחדש" ("After Life"), שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס, כל כך מבאסת. עברה קצת יותר משנה מאז העונה הראשונה של הסדרה, אותה ראיתי פעמיים בתוך יומיים. תקציר הפרקים הקודמים: ג'רבייס מגלם את דמותו של טוני, גבר בריטי שסובל מדיכאון לאחר שאשתו האהובה מתה מסרטן. תקופת האבלות של טוני מסרבת להסתיים, הוא מאבד עניין בחיים והסיבה היחידה שהוא לא מתאבד היא תחושת האחריות שלו כלפי כלבתו הנאמנה ברנדי. במקביל, טוני האובדני ממשיך לבקר מדי יום את אביו הדמנטי שלא מזהה אותו. אתם יודעים, בדיוק החומרים מהם עושים קומדיות.

עוד בוואלה!

אסקפיזם בישיבה: גם הכימיה המחשמלת בין הכוכבים לא מצליחה לעורר את "לברוח"

לכתבה המלאה
דידקטית ושמרנית בצורה מחרידה. "טוני נולד מחדש" עונה 2(צילום: Ray Burmiston/NETFLIX © 2020)

אלא שבעוד העונה הקודמת - שאורכה בסך הכל כשעתיים וחצי נטו - הייתה מלאה ברגש, והצליחה לשלב נושאים קודרים של מוות ואובדן עם הומור מושחז וציני בתוך סיפור מסגרת קצר ומדויק שנסגר בדיוק כפי שהוא אמור להיסגר, העונה הנוכחית מרגישה בעיקר מיותרת. וזה לא שהיא לא מצחיקה. דמות הפסיכולוג הלא מקצועי (הקומיקאי פול קיי המצוין, הזכור גם כתורוס ממיר מ"משחקי הכס") שרוצה לפרוש מחיי הטיפול ולפתוח פודקאסט מיזוגני לגברים "אמיתיים" קורעת מצחוק, כך גם ביקורי הבית אצל תושבי העיירה שרוצים להופיע במקומון המקומי בכל מחיר, כמו האיש שבמשך שנה הניח את המכתבים שלו בפח לצואת כלבים מכיוון שחשב שמדובר בתיבת דואר. אבל זה לא מצדיק את קיומה של העונה.

בשיאה, "טוני נולד מחדש" היוותה את הדוגמה המושלמת של החותמת הטלוויזיונית הקבועה של ריקי ג'רבייס - השילוב העדין בין הומור שחור, דמויות של אנשים רגילים משולי החברה שקל להתאהב בהם ולהתחבר בהם, הרבה מאוד רגש - ומעל להכל, סטוריטלינג מדויק. העונה השנייה לא הייתה יכולה להיות כזאת פשוט כי לא היה יותר סיפור לספר. במקום, ג'רבייס זורק בפנינו קווי עלילה חדשים ולא מעניינים, שנדחסים לתוך הסיפור המקורי ביד גסה של פעוט שמנסה לחבר שתי פיסות פאזל לא מתאימות. באחד מקווי העלילה האלה העיתון שבו טוני עובד עומד להיסגר על ידי בעליו, אך אם הייתה לרגע מחשבה שמדובר באיזו ביקורת על מותה של העיתונות החופשית או משהו, מבינים די במהרה שכל קו העלילה הזה נוצר בשביל להציג את דמותו של בעל העיתון - שהוא במקרה אלמן בגילה של ידידתו האלמנה של טוני. שלא כמו ביצירותיו הקודמות, הדבר הצפוי קורה - וטוני מנסה לשדך בין השניים בזמן שכל הקטע של פשיטת הרגל של העיתון די מסתדר מעצמו ברקע.

עוד בוואלה!

"טוני נולד מחדש": הסדרה החדשה של נטפליקס נוסחתית אך מלאת חמלה ומתיקות

לכתבה המלאה
שום התקדמות. "טוני נולד מחדש"(צילום: נטפליקס)

ואולי העוון הכי גדול של העונה השנייה היא שהיא הפכה להיות דידקטית ושמרנית בצורה מחרידה, וכל כך לא ריקי ג'רבייסית. כל האדג'יות של העונה הראשונה נבעה מ"כוח העל" של טוני, שניצל את העובדה שלא אכפת לו יותר מהחיים כדי לחיות את החיים לפי המצפן המוסרי שלו, בלי לעשות חשבון לאנשים סביבו. כתוצאה מכך הוא הופך למין לארי דיוויד על ספידים, חסר נימוס ועכבות מול סיטואציות חברתיות. זו הייתה זווית קצת חד ממדית על אנשים אובדניים, אבל היא נכתבה ביד אמן ולכן עבדה כל כך טוב. כדי להצדיק את קיומה של העונה השנייה, טוני צריך לחזור להיות אובדני (כי בלי האובדנות הוא מאבד את "כוח העל" שלו) ולכן הוא גוזר את כל מצבו הנפשי על מערכות יחסים. סביב דמותו נבנה מין מלכוד 22 - הוא יכול להיות מאושר רק אם הוא במערכת יחסים, אבל מכיוון שהוא לא מצליח להפסיק להתאבל על זוגתו אז הוא לא יכול להתחיל מערכת יחסים חדשה.

למעשה, למעט מוות די צפוי (שלא השפיע כלל על העלילה) לא הייתה שום התקדמות מסוף העונה הראשונה, וסיום העונה השנייה היה פשוט תמונת מראה של הראשונה. שוב טוני רוצה להתאבד (בפעם הרביעית לפחות שאנחנו יודעים עליה), שוב הכלבה היא היחידה שמנסה למנוע את זה ממנו, ושוב אפשרות להתפתחות רומנטית (עם אותה אישה!) היא זו שמונעת ממנו את המוות. על הדרך ריקי ניסה שוב להצטייר כמישהו שלא אכפת לו מפוליטיקלי קורקט, כזה שמתעקש להמשיך לקרוא לידידתו הטובה ביותר "זונה" בזמן שהיא כל פעם מתקנת אותו ל"עובדת בתעשיית הזנות" ומנסה להגחיך את קהילת הטרנסים על ידי שיח מלא בבורות על ההבדל בין טרנסג'נדרים לטרנסווסטיטים - כאילו שהוא מנסה בכח לעורר איזו סערה ברשתות החברתיות כדי לגרום לעניין בסדרה. באסה, בעיקר כשמדובר ביוצר שיודע לעורר עניין גם בלי גימיקים כאלה. תוצאה של יצירה שנולדה בחטא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully