די מדהים עד כמה "לברוח", על פניה, הולמת את התקופה המוזרה הזו שאנחנו מצויים בה. מדהים עוד יותר שלמרות זאת היא נכשלת כמעט בכל היבט בה. בעוד כולנו מסוגרים בבתים, אסירים טכנית ומנטלית, מתבוססים בחרדות קולקטיביות ופרטיות, באה הדרמה הקומית החדשה של HBO ומציעה לנו אסקפיזם, פשוטו כמשמעו. שני אנשים, גבר ואישה, המחליטים לעזוב את חייהם כפי שהם ולברוח ביחד. לא כי מישהו רודף אחריהם, לא כי עליהם להישאר במרחק 100 מטרים מבתיהם, אלא פשוט הימלטות מאפרוריות היום-יום. כי המנוסה הזאת טומנת בחובה את כל הפוטנציאל לחיים מסעירים יותר. הבעיה היא שלפחות בכל הנוגע לטיבה של "לברוח", הפוטנציאל לא מתממש.
את הסדרה יצרה ויקי ג'ונס, מחזאית וכותבת שעובדת בצמוד לפיבי וולר-ברידג' כבר שנים, כולל על שתיים מהסדרות הגדולות ו/או מדוברות של השנים האחרונות: "פליבג" המופתית ו"להרוג את איב" המרעננת-לפרקים, שתי יצירות שסללו דרכים חדשות. "לברוח" היא הסדרה הראשונה שג'ונס יוצרת בעצמה, ועצוב להיווכח שהגדולה של וולר-ברידג' - המשמשת כמפיקה בכירה ותפקיד משנה בפרקים המתקדמים - לא דבקה בה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
רובי (מריט וויבר, "לא ייאמן") ובילי (דונל גליסון, "הארי פוטר ואוצרות המוות") היו נאהבים צעירים בקולג' ורקמו ביניהם קשר מיוחד. כאשר יצאו איש איש לחייו, הם החליטו שאם אחד מהם ישלח לשני הודעה "ברח/י" והאחר יענה לו תוך 24 שעות באותה הודעה, השניים ייפגשו במקום ובשעה שהוסכמו מראש. עכשיו, שנים רבות אחרי שהתראו בפעם האחרונה, כשעלומיהם כבר מאחוריהם, השניים מממשים לראשונה את הברית הזו. הם נפגשים בתחנת הרכבת בניו יורק בשעה חמש אחרי הצהריים ועולים על הרכבת לשיקגו.
וויבר וגליסון נפלאים ביחד ולחוד, והחשמל הזורם ביניהם הוא הדבר שהכי ניכר בסדרה. למשך זמן לא מועט, מספר פרקים למעשה (לביקורת נשלחו חמישה מתוך שבעת פרקי העונה), הנוכחות של השניים היא הדבר היחיד שמחזיק את ראשה של "לברוח" מעל המים. המבטים העורגים/זימתיים שלהם, ההצטופפות בלית ברירה במסדרונות צרים, טוענים את הסדרה באירוטיקה גם בלי רמז לעור חשוף. החן שלהם מפזר קסם על מעשייה ועל דמויות שזקוקות נואשות לכזה.
זה בדיוק הקסם שהגיבורים עצמם כמהים לו, ערגה למשהו שהיה ואולי כבר איננו. בעוד הסיפור והמניעים של בילי אפופים מסתורין ושקרים, המקרה של רובי פחות סבוך, כך שקל להבין מדוע נעתרת להודעת ה"ברחי" שלו כשהיא יושבת ברכב המשפחתי שלה, רעיה ואם פרברית, מול הסופרמרקט. ואמנם אף אחד לא דולק אחריה כשהיא עוזבת, אבל המציאות מתעקשת לרדוף ולהשיג אותה ואת בילי, לתת להם סטירות מפכחות פעם אחר פעם כל הדרך חזרה אל הקרקע.
העניין המתסכל הוא שפיכחון דומה מלווה את הצפייה. גם וויבר וגליסון לא מצליחים לטשטש את התחושה המנקרת שהסדרה הזו די משעממת. במשך פרקים שלמים שתי הבריות האלה מסתובבות ברכבת ומדברות ומתחבטות זה עם זה, והוא מעליב אותה והיא נעלבת, ובעלה מתקשר והיא מנסחת הודעת סמס ואז מוחקת, והם נמשכים ומהססים ומתישים, צעד קדימה, שניים אחורה וחוזר חלילה.
אם זה לא מספיק, כל זה לא מחדש דבר. חלקה הראשון של "לברוח" מתרחש רוב הזמן ברכבת ובזוג, מה שהופך את המסע של הגיבורים למין הומאז' לסרטי "לפני הזריחה". הסרטים של ריצ'רד לינקלייטר עם איתן הוק וז'ולי דלפי עקבו אחר שני זרים שמכירים במהלך מסע, מתחברים ומדברים ארוכות על אהבה ועל החיים. שנים אחרי כן הם נפגשים שוב ובוחנים את חייהם כפי שהיו בנפרד. "לברוח" מתקיימת בחלל דומה מאוד: איחודו של צמד אוהבים ותיקים שאיבדו במהלך הזמן אחד את השני, ולא פחות מכך - את עצמם כפי שהשתקפו בעיני האחר. עצמם של פעם, והמפגש שללא ספק נדון לאכזבה עם מה שיכול היה להיות. אך במקום שהבריחה תצית בסדרה אש, הבחינה העצמית הבנאלית יונקת ממנה במהירות את כל הריגוש, הופכת אותה לשגרתית ממש כמו מה שנשאר מאחור.
ואז, אחרי מספר פרקים, נדמה ש"לברוח" קולטת פתאום שהיא קצת מנומנמת, שהסיפור שהיא מספרת לא מקורי במיוחד או מלהיב, ועל כן היא משנה כיוון לגמרי. הפטפטת השחוקה מפנה את מקומה לפעולה של ממש והמנוסה הופכת למרדף אמיתי. אלא שגם בשלב הזה, גם כשהיא לכאורה מעניינת וסוחפת יותר, "לברוח" סובלת מאותה כתיבה לעוסה. נשענת הרבה יותר מדי על צירופי מקרים ועל דקות ארוכות שבמהלכן אנחנו יודעים דבר מה חשוב והדמויות עדיין לא. חלק לא קטן מחווית הצפייה בה כרוך בהמתנה מייגעת עד שפרט או סוד יתגלו, וכל אימת שזה קורה ניכר עד כמה הכל בה מוכר, חבוט ונטול הפתעות. בהתחשב בתנועה המתמדת של "לברוח" ושל גיבוריה, האירוניה הגדולה ביותר היא עד כמה היא דורכת במקום.
"לברוח" משודרת בימי שני ב-HOT, yes וסלקום tv בצמוד לשידור בארצות הברית.