(בווידאו: טקס המשואות של יום העצמאות ה-72)
א. קשה להתכחש לאפקט שהותירה הופעתה של ריינה אביטבול בת ה-92 בטקס הדלקת המשואות. הדמות מעוררת ההשראה של הקשישה המתנדבת בבית החולים שערי צדק ריגשה רבים, וזכתה במהדורות לתשומת לב רבה יותר מאשר דמויות בולטות כמו עידן רייכל או ציפי שביט. נראה כי לאור החרדה הקולקטיבית לבריאות האזרחים הוותיקים, אביטבול מסמלת מושג ישראלי חדש: הסבתא של כולנו.
ראויה לציון בהקשר זה השיחה שערכה איתה קרן מרציאנו (ערוץ 12), שבירכה את מדליקת המשואה במרוקאית. הנה מקרה שבו יש משמעות לשידור גם של שיחה שאינה רבת ערך חדשותי, כי אם רגשי-ציבורי, באמצעות נגיעה לשונית במורשת ותרבות שרק לעתים רחוקות מגיעות אל מדורת השבט. אפשר לדבר על החשיבות של ההנכחה של קול ושפה אחרים במיוחד ביום העצמאות, מתוך האירוע הקונצנזואלי ביותר בישראל, אבל האמת היא שזה פשוט היה רגע טלוויזיוני אנושי ומקסים.
ב. לא ברור למה ביום שאין בו כמעט חדשות עדיין מהדורות החדשות כל כך ארוכות, מעל שעה וחצי. מה שהפך להרגל בתקופת הקורונה, כמין הכרח בעידן שהכל בו מתמוטט - אין לו הצדקה ביום שעיקרו סיכום הטקסים הלאומיים וכתבות פיל גוד. ימים כאלה רק ממחישים את התהייה האם ייתכן שגם בימי חול המהדורה התנפחה מעבר לכל פרופורציה. התשובה לכך נמצאת בתוך השאלה, מתישה את הצופים, משתלטת על זמן המסך.
ג. זה לא חייב להיות כתבת מגזין עם ערך שולי לציבור שלא מצדיקה זמן מסך, לפעמים גם דיווחים מבלבלים יותר מאשר מועילים. גלעד שלמור דיווח בחדשות החג (12) ממרכז הבקרה של נתיבי איילון שהתנועה הייתה עמוסה יותר מאשר בחג הפסח, והסביר ש"אנחנו לא יודעים בדיוק מה הנתון הזה אומר". רגע, אז אולי הוא לא אומר כלום? ואם כך, מה הטעם בלמסור אותו לציבור? ללא הקשר, מדובר בעוד מסיח, סתם רעש בבליל הקורונה.
ד. טקס הענקת פרס ישראל היה משונה השנה: ללא נוכחות של הזוכים, ולחילופין סרטוני מחמאות מקולגות ומשפחה ושיחות קצרצרות ערוכות מראש וללא ערך רב. דבר אחד היה חסר במיוחד: מעבר לכותרת הכללית ולתחום הכללי, ומעבר למילים הטובות שחלקו המקורבים, המשדר נכשל בלהסביר - ולו ברמת המשפט - מה בדיוק עשו האנשים האלה, מה בדיוק הם חקרו או קידמו, ובאיזה אופן תרומתם מכרעת - קצת יותר חשוב מעוד נאמבר מוזיקלי. אם בטקס פרס ישראל אין פנאי של יותר מדקות ספורות כדי לכבד את מפעל חייהם של האנשים הללו בהסברים טיפה יותר מפורטים, זה בעיקר עצוב.
