מייקל ג'ורדן סיים את קריירת הכדורסל המפוארת שלו בשנת 2003 בעונה בינונית למדי במדי וושינגטון החלשה. הוא קלע את שתי הנקודות האחרונות שלו אי פעם מקו העונשין. זה היה בפילדלפיה ו-21,257 איש עמדו על הרגליים ומחאו לו כפיים במשך שלוש דקות רצופות כשהוא ירד בפעם האחרונה אל הספסל ותלה את הנעליים הכי מפורסמות בעולם. זה היה משחק בינוני בשבילו, והקבוצה שלו הובסה בהפרש של 20 נקודות בסיום - אבל לאף אחד לא היה אכפת מהתוצאה. ההתרגשות של להיות במחיצתו של ה-GOAT (כלומר Greatest Of All Time) של עולם הכדורסל עשתה את שלה לאלפים ביציעים (ביניהם מפורסמים רבים, כמו ביל קוסבי, אז עדיין קומיקאי אהוב), ולמיליונים שצפו ברגע הזה בבית.
בהרבה מובנים ג'רי סיינפלד היה לעולם הטלוויזיה והסטנדאפ בניינטיז מה שמייקל ג'ורדן היה לעולם הכדורסל באותן שנים. לא פחות. תוכנית הטלוויזיה שלו היא ה-GOAT של הסיטקומים, וכל ויכוח מיותר בעניין (כן מעריצי "חברים", אתם גם בטח חושבים שפיפן היה יותר גדול ממייקל, נכון?). אלא שצפייה במופעי הסטנדאפ החדשים של סיינפלד מזכירים יותר צפייה במייקל ג'ורדן של הימים הבינוניים בוושינגטון. אבל למי זה משנה? זה ברור שאנחנו צופים באחד מהגדולים בהיסטוריה, וזה מספיק.
במילים פשוטות: אם ג'רי סיינפלד מעלה ספיישל חדש בנטפליקס, אין באמת צורך בהמלצה - פשוט רואים. וזה בדיוק כל מה שאתם צריכים לדעת על "23 שעות לשרוף", המופע החדש של הנפיל. גם אם זה המופע הכי בינוני שהוא אי פעם העלה - זו עדיין חובת צפייה לחובבי הז'אנר. בדיוק כמו שמעריצי ביטלס לא יכולים לוותר על האזנה לאלבום חדש של פול מקרטני, בשביל הסיכוי שמשהו מהגאונות של פעם עדיין יעבוד.
למען הסר ספק, סיינפלד נשאר הגדול מכולם כשזה נוגע לאבחנות קטנות של החיים. בכל הנוגע לקטעי "שמתם לב ש..." או "מה הקטע עם.." הוא שילוב של מסי, רונאלדו, מראדונה, פלה ועוגת ביסקוויסטים של שרה נתניהו. גאונות חד פעמית שמשולבת עם כישרון נדיר ומבוצעת בטכניקה שאי אפשר לחקות. נכון, ההומור הנקי והמיושן הזה כבר הפך להיות נחלת העבר, וטוב שכך. אם זה לא מספיק אז נראה שהמופע שלו לא ממש השתנה יותר מדי ב-15 השנים האחרונות, ומי שנכח בהופעות שלו בישראל בשנים האחרונות בוודאי יזהה את רוב הפאנצ'ים גם אם הבדיחות עברו שינויים קלים. נראה שסיינפלד השקיע פחות בבדיחות חדשות ויותר בקטע שפותח את הספיישל בו הוא קופץ לים מתוך מסוק בסטייל ג'יימס בונד, כשברקע המוזיקה הקלישאתית של "Secret Agent Man". ועדיין, תקראו לזה נוסטלגיה, קסם או סתם מצב נפשי של תקופת הקורונה - התוצאה הסופית חיובית.
כל סטנדאפיסט אחר שהיה עולה על הבמה הגדולה של תיאטרון הביקון בניו יורק ומנצל חצי מהמופע כדי לספר בדיחות על אשתו היה מקוטלג כמיושן במקרה הטוב ומיזוגן במקרה הרע. לרגעים, כשהוא התחיל לספר על הריבים הבלתי פוסקים שלו עם האישה זה נראה כאילו הוא גנב לקטורזה חלקים מהמופע שלו, ולא את הקטעים הטובים. אבל לאגדות בסדר גודל של סיינפלד אנחנו נותנים קצת יותר מרחב פעולה. בדיוק כמו שהוא מסביר במופע עצמו: אנחנו מכירים אחד את השני כבר. אנחנו מכירים את הבדיחות, את המניירות, את תנועות הגוף ואת חילופי הטונים בקול שלו - ואיכשהו זה עדיין מצחיק.
חלק מהבדיחות הרגישו ממוחזרות, וחלק באמת היו כאלה. למעשה, כל הקטע על הודעות במענה הקולי (למי יש בכלל מענה קולי היום?) הוא אדפטציה של קטע של ג'ורג' קרלין המנוח. אין סיכוי שג'רי, מעריץ גדול של קרלין, לא מכיר את הקטע הזה. זה לא חדר לו לתת מודע בזמן שהוא כתב את הקטע, זה לחלוטין נעשה במודע. זה היה סוג של הומאז' של הסטנדאפיסט הפעיל הגדול בעולם לדור הקומיקאים שקדם לו. והאמת, זה היה מרגש. זה לא נדיר ללכת למופע רוק ולשמוע קאבר לאיזה שיר ישן של לד זפלין או קווין, וזה בעצם מה שג'רי עשה כאן, קאבר לקטע סטנדאפ, בעיבוד מחודש שלו.
בשורה התחתונה גם אם המופע כולו לא שומר על רמה אחידה, ברגעים בהם ג'רי מצליח לתפוס תאוצה - בין השאר בהתייחסות שלו לתקשורת האנושית בעידן הסמארטפונים - אפשר להיזכר למה הוא נחשב, ובצדק, לאחד מאמני הבמה הגדולים אי פעם. כשהוא מתחיל להסביר את היתרונות בלהיות בן שישים פלוס, קשה לא להתאהב מחדש בדמות שהוא בנה לעצמו על הבמה במשך השנים. דמות שמעולם לא באמת התבגרה, אפילו אם האמן שמפעיל אותה הזדקן יחד איתנו. או במילים אחרות, אם אתם מעל גיל 30, וחוויתם את סיינפלד בזמן אמת, קשה להאמין שאתם יכולים להרשות לעצמכם לפספס את השעה הנפלאה הזאת.