מבחינה הגיונית, העונה השנייה של "בשבילי אתם מתים" לא אמורה לעבוד. האתגר של היוצרת ליז פלדמן היה בלתי אפשרי. העונה הראשונה של הסדרה המקורית מבית נטפליקס הייתה מפתיעה כפי שהייתה מצוינת. טוויסט רדף טוויסט, צוות השחקנים, ובעיקר השחקניות, הצליח לקחת סיפור בלתי אפשרי ולהפוך אותו לאמין ובר הזדהות. ומעל כולן הייתה זו כריסטינה אפלגייט, עם תצוגת משחק דרמטית סוחפת, שהוכיחה כי היא הרבה מעבר לקלי באנדי המיתולוגית. אלא שהעונה נגמרה אחרי שכל הקלפים התגלו, ומשחק הפוקר של פלדמן עם הצופים הגיע לסופו. השקרים נחשפו, הסודות נפתרו, ונראה שכמו ביותר מדי מקרים בהיסטוריה הקצרה של נטפליקס - הרעיון של עונה שנייה נולד בחטא. לשמחתנו, זה לא המקרה.
תזכורת לאירועי העונה הראשונה: ג'ן הארדינג (אפלגייט) היא אלמנה טרייה שמצטרפת לקבוצת תמיכה כדי להתמודד עם האבל הכבד שהיא שרויה בו מאז שבעלה נהרג בתאונת פגע וברח. בקבוצה היא פוגשת את ג'ודי הייל (לינדה קרדליני) שמתמודדת עם האבל על מות ארוסה. השתיים הופכות לחברות הכי טובות, ומכאן והלאה הסדרה עוקבת אחר מערכת היחסים מעוררת ההשראה שנרקמת בין השתיים. לאט לאט השקרים מתחילים לצוף אל פני השטח. ג'ן מגלה שהארוס של ג'ודי בכלל לא מת, אלא עזב אותה. הן מצליחות להתגבר על השקר הבוטה הזה, רק כדי לגלות אמת אכזרית אפילו יותר - ג'ודי היא זו שהרגה את בעלה של ג'ן. העונה מסתיימת בצדק פואטי מסוים: ג'ן הורגת את סטיב (ג'יימס מרסדן), הארוס לשעבר של ג'ודי, בו היא עדיין מאוהבת.
העונה השנייה של "בשבילי אתם מתים" הצליחה פשוט להלביש על הנוסחה המנצחת של העונה הראשונה על סיפור חדש (שהוא השתקפות של הסיפור מהעונה הראשונה), והוסיפה עליו אפילו יותר טוויסטים, יותר חוסר-היגיון אנושי, יותר ביקורתיות על "צרות עולם ראשון" - וכל זה בלי לאבד את הלב הגדול שפועם בה. התוצאה מוזרה בחלקה ולא אחידה בעליל, אבל בשורה התחתונה גם אם התסריט שמלא בחורים כמו גבינה שוויצרית לא הולך להיות מועמד לאמי - עדיין מדובר בבינג' קליל ונפלא, כזה שאפשר לצפות בלילה אחד עם מלא פופקורן.
מכאן והלאה ספוילרים לעונה השנייה.
לרגל העונה השנייה החליטו יוצרי הסדרה להוריד מעצמם כמה משקולות של "סדרה איכותית" ופשוט ללכת עד הסוף עם סיפור הטלנובלה שנוצר להם. אם ממילא כל הסיפור מתבסס על הרעיון הבלתי אפשרי שבו שתי נשים זרות ושונות לחלוטין הופכות להיות החברות הכי טובות, ומערכת היחסים הטרייה שלהן שורדת רצח כפול - אז מה הבעיה להוסיף עוד שכבה של חוסר היגיון לתסריט אם זה משרת את העלילה? כך הרווחנו מחדש את ג'יימס מרסדן המצוין כבנג'י, האח התאום וטוב הלב של סטיב שנרצח בסיום העונה הראשונה.
לפתע, הסדרה שזיכתה את ליז פלדמן בפרס גילדת הכותבים של אמריקה הפכה להיות אופרת סבון לכל דבר. קו העלילה שבו אישה רוצחת את בן הזוג לשעבר של האישה שהרגה את בעלה, ואז עוזרת לאחיו התאום של הקורבן למצוא את אחיו (שגופתו נמצאת במקפיא בביתה) ולבסוף מתאהבת בו ושוכבת איתו לא היה מבייש סבוניות ותיקות כמו "היפים והאמיצים". הקטע המדהים הוא שזה לא הפך את הסדרה לפחות מהנה לצפייה, ואולי אפילו להפך.
הלב של הסדרה נשאר במקום הנכון, בעיקר בזכות אפלגייט עצמה שממשיכה להוכיח שהיא שחקנית נפלאה. בנוסף, הסדרה זכתה למנה גדושה של רעננות עם דמויות משנה חדשות בגילומן של נטלי מוראלס ("מחלקת גנים ונוף") בתור המאהבת של ג'ודי ופרנסס קונרוי הנפלאה (לעד רות' פישר מ"עמוק באדמה") בתור אמם של סטיב ובן. אלא שההפתעה הגדולה ביותר הייתה הצטרפותה לקאסט של קייטי סגל בתור האמא הנכלולית של ג'ודי. זו הפעם הראשונה שבה פגי וקלי באנדי נפגשות יחד בסדרה אחת מאז "נשואים פלוס", ושתיהן מראות כמה כישרון התחבא שם מתחת לצל הכבד של אבי המשפחה.
ואולי בעצם זה סוד הקסם הדי גלוי של הסדרה, שממשיך לעבוד בעונה השנייה גם במתכונת שונה לגמרי - הצורה המורכבת שבה מוצגת "סולידריות נשית" בסדרה, על חשבון כללים הוליוודיים קבועים. הסדרה מתעלמת במפגין מהעובדה שהכוכבת הראשית שלה הופכת מקורבן תמים לפושעת לכל דבר ועניין (סיבת הרצח: הוא אמר משהו שעצבן אותה), אבל צוללת לתוך נושאים שמבחינתה הם יותר חשובים. כמו למשל: תחושת האובדן של אימהות שעברו "לידה שקטה" שאינה זוכה להכרה, אובדן הפרטיות במרחב הציבורי וגם הפרטי, הבדידות שמתחבאת מאחורי השערים הנוצצים של בתי האבות היקרים, הריקנות שבעידן "המשפיענים" ברשת ועוד. המצב הנורמלי של נשים בגיל ארבעים פלוס מוצג כדבר מדכא למדי, והחיים הסוערים של ג'ודי וג'ן מוגדרים על ידי הגיבורות כהבדל בין "פני צלקת" ל"שלגיה" (שתיהן מודות שלא צפו בפני צלקת, כי "אף בת לא ראתה אותו").
בתוך שלל הנושאים האלה, העובדה שג'ודי פוצחת במערכת יחסים לסבית עם אישה (לאחר שעד כה בסדרה היא יצאה רק עם גברים) עוברת כל כך בקלות, בלי שאף אחד - כולל חברתה הטובה ביותר - לא מתייחס לזה כאל משהו יוצא דופן. למעשה, ג'ן לא מתרגשת לשמוע שחברתה הטובה שכבה עם אישה, אבל כן מזדעזעת כשהיא שומעת שהיא שכבה עם אישה שגרה עם שותפה לדירה. וזה נפלא. העובדה שהרומן הלסבי הזה לא יוצר שום עניין מיוחד היא הצהרה פוליטית יפה מצדה של הסדרה.
איכשהו, בין כל בליל הנושאים המבולבלים והלא הגיוניים שהסדרה מנפיקה מדי פרק, נשאר קו עלילה פשוט של אישה שנעזרת בחברתה הטובה כדי להתגבר על מכשול גדול - וזה פשוט עובד. "אנשים צריכים חבר יותר מאשר את האמת", המשפט הדי סתום שג'ן אומרת מתישהו, הופך למוטו הבלתי רשמי של הסדרה בעונה השנייה. וכך, הסולידריות הנשית לא עוצרת רק אצל שתי הדמויות המרכזיות, ומגיע לשיא דווקא עם טוויסט מפתיע מצד אישה נוספת - דווקא האחרונה שהייתם מצפים שתעזור לשתיים. הטוויסט האחרון פוגם באידיליה הנשית (באשמת גבר שעבר על החוקים, כמובן) ומשאיר פתח לעונה שלישית. מצד אחד, אין שום היגיון בעונה נוספת - ומצד שני, אני כבר מת לראות מה מחכה לנו בעונה הבאה.
בקטנה
בתחילת העונה ג'ן וג'ודי שוכבות במיטה וצופות יחד ב"עובדות החיים", סיטקום האייטיז האולטימטיבי, בטח לנשים. הסדרה שרצה במשך תשע שנים התעסקה בצורה קלילה וקומית בנושאים קודרים ורציניים כמו התמכרויות, התאבדות, סקס בגיל מוקדם ודיכאון ("אלוהים, הייתי מוכנה להרוג בשביל דיכאון ממוצע כרגע", אומרת ג'ן תוך כדי שהיא בוהה במסך). צפייה ב"בשבילי אתם מתים" שמתהדרת בתווית של "קומדיה" מראה כמה השתנתה הטלוויזיה האמריקנית מאז, וכמה רחב הספקטרום שעליו אפשר למצוא הומור שחור.