בשנים האחרונות האירוויזיון הוא הנכס מספר אחת של תאגיד השידור הישראלי - עם עובדות אי אפשר להתווכח. אך לפעמים החגיגה נגמרת בבאסה ולא בסבבה: השנה לאור הקורונה אין ממש אירוויזיון אלא רק מין תחליף לא תחרותי, וכל מה שניתן הוא להתכסות בנוצות איש איש בביתו המבודד - או לפחות בגעגועים וזכרונות מימים אחרים, שבהם שיחת היום במדינה נעה בין הסיכויים של קובי מרימי לביצועים הקוליים של מדונה.
על כן, השבוע כאן 11 משדר את "העזנו לחלום", סדרה תיעודית בשלושה חלקים - סדרות תיעודיות בתאגיד הן תמיד בשלושה חלקים מאיזושהי סיבה - בבימויה של אורנה בן-דור הוותיקה ("בגלל המלחמה ההיא", "מעושרות" ועוד ועוד). הסדרה מנסה לספר על ההכנות מאחורי הקלעים של אירוע האירוויזיון בתל אביב בשנה שעברה, כולל כל המשברים, התקלות והצרות. בין כל אלו, הסדרה עוצרת מדי פעם ומתמקדת בדמות או נושא מסוים. בין היתר, היא מקדיש תשומת לב מיוחדת ללוסי איוב, שנבחרה להיות בין מגישי המשדר כשעוד הייתה אלמונית יחסית, והפכה לכוכבת לאחר מכן.
"העזנו לחלום" מציגה סיפור על "שתי מדינות" - מדינת ישראל ומדינת האירוויזיון. הראשונה מסרבת לממן את האירוויזיון ועסוקה עד לזרא בפוליטיקה ובשגרה בטחונית שוחקת; השנייה היא ישראל הליברלית, העסוקה באסקפיזם האירוויזיוני, חולמת שכל המאבקים של ישראל היומיומית אינם נחלתה ושואפת לשווק את עצמה בלעדיהם. זה תיאור מהימן של בועה שנאבקת על זכותה להיות בועה. החיכוך המתמיד בין "שתי המדינות" מסומל כבר בהתחלה בוויכוח בין ירושלים ותל אביב על הזכות לארח את האירוע, ובהמשך באופן שבו העימות מול עזה מתעקש לחדור ולאיים על אירוע שמסרב להתמודד עם כל סוגיה פוליטית באשר היא. בן דור משרטטת בדרך מרתקת את הנרטיב הזה כציר העיקרי של הסדרה, באופן שמדגיש את המימד הסוריאליסטי ממילא של מופע ראוותני כמו האירוויזיון במדינה כה רצינית.
מנקודת המבט של הבועה, "העזנו לחלום" ביקורתית מאוד כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התרבות מירי רגב. היא מזכירה שהאירוע עטור השבחים התקיים למרות סאגות ארוכות של רעשי רקע מצד השלטון. מנגד, כלפי תאגיד השידור ומפיקי האירוע תתקשו למצוא שם מילה רעה מכל סוג, ובצד הזאת מוצגת לכאורה הרמוניה מושלמת בין שלל הגורמים. כעסים, ויכוחים, ביקורת מתוך תעשיית התרבות - כל אלה לא מופיעים כאן, לפחות בשני הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים, וחסרונם מונע הצגת תמונה מקיפה באמת של אותם ימים.
ולא רק הם: נקודת המבט כה עסוקה בהפקה הישראלית, עד שמקומם של האמנים והשירים נזנח באופן יחסי. שלוש משלחות עוררו עניין מיוחד באירוויזיון הקודם, בטח סביב אותו ציר מדובר: איסלנד, שהלהקה שייצגה אותה, הטארי, הביעה עוד לפני הגעתה ביקורת כלפי ישראל; איטליה, שהביאה את הלהיט הגדול של האירוויזיון האחרון, לא לפני שפוליטיקאים פופוליסטיים ברומא הביע את מורת רוחם מהבחירה בו; וצרפת, שהציגה דמות מסקרנת מצד אחד, ומנגד פורסם על חיכוכים של התאגיד מול פריז ברקע הפקת סדרה נלעגת על נציג של המדינה שנאלץ לבצע פיגוע באירוויזיון בישראל. בשני הפרקים הראשונים אין זכר לאירועים הללו, ואפילו קובי מרימי זוכה לזמן מסך מועט.
ועם כל זאת, "העזנו לחלום" מעניינת, חכמה ומהנה, ולא רק בזכות הזכרונות היפים. היא אכן מצליחה לפרוט את הדרך מרעיון ועד אירוויזיון, משימה בלתי פשוטה בעליל, דרך כל העור והגידים הנקרמים בדרך. במיוחד בימים אלה, כשתעשיית התרבות כולה בקריסה כלכלית, חשוב וראוי שהסדרה מעניקה נפח רב לשלל העוסקים במלאכה שבדרך כלל לא מופיעים על המסך: מפיקים, עורכים, צוות טכני, לוגיסטיקה, יח"צ - אנשים שבלעדיהם אין מופעי תרבות, ורבים מהם נאלצים היום לשבת בבית. כשמחמיאים להפקת האירוויזיון, הם אלו שצריכים לקבל את התשואות.