Trying
קומדיה בריטית חדשה של אפל טיוי פלוס בכיכובם של רייף ספול ("מת על המתים" ושאר טרילוגיית קורנטו) ואסתר סמית' ("קוּקוּ"), על קורותיו של ניקי וג'ייסון, בני זוג המתגוררים בלונדון שכל חפצם הוא תינוק אבל הם אינם מצליחים להיכנס להיריון. מכיוון שכך, השניים מתחילים במסע הארוך ומפרך אל אימוץ ילד. גם אימלדה סטונטון המדהימה ("פדינגטון 2", "הארי פוטר ומסדר עוף החול") מתארחת. כל שמונת פרקי העונה זמינים, כולל תרגום לעברית. כדרכה, אפל כבר הזמינה מראש עונה שנייה.
הגרעין של "מנסים" חכם ופשוט: תהליך האימוץ ארוך ותובעני, במסגרתו מוצבים חייהם של ניקי וג'ייסון לבחינה מדוקדקת של סוכנות האימוץ, ולכן גם השניים עצמם נאלצים להציב חייהם תחת זכוכית מגדלת ולבחון את עצמם, את הישגיהם, הזוגיות שלהם וכו'. איזו נקודת פתיחה נהדרת לדרמה קומית בריטית שנונה, נבונה, מפוכחת אך מצחיקה כמיטב המסורת, לא? לא ממש.
נאמנה לשמה, "מנסים" היא סדרה שלא נמצאת במקום שהיא רוצה או אמורה להיות בו. יש בה נעימות מובנית ורעיונות מעניינים על זהות וצמיחה, הן בנפרד והן בזוגיות, לצד רגעים מתוקים וכנים. למשל, המפגש בין ג'ייסון לאקסית שלו (קוש ג'מבו, "הטובות לקרב") בפרק השלישי מקסים ומניב יופי של תובנות ורקע לדמותו. הדינמיקה והכימיה בין ניקי לבינו ברגעיה השקטים, כמו כשהיא צוחקת על הגיל שלו על אף שהוא מבוגר ממנה רק בשלוש שנים, חמודה בהחלט. הבעיה היא שהרגעים האלה לא מספיק דומיננטיים במכלול. קצת כמו הגיבורים עצמם, שניהם בני שלושים ומשהו בלי הישגים משמעותיים בחייהם ותקועים במשרות שאחרים מסתכלים עליהן בבוז.
"מנסים" מקנה תחושה של רידוד, כאילו כל מרכיביה הטובים נמהלו במים עד שטעמם סר. הסיבה המרכזית לכך היא הסיטקומיזציה שלה. רגעים כל כך צפויים ודלוחים שמושכים את הדמויות, את הסיפור ואת הסדרה כולה למטה. למשל בפרק הראשון, כאשר ניקי משליכה את הסלולרי של אדם זר לאגם כי ילדיו נטולי השגחה, או בפרק השני כשהיא מדברת עם בן הזוג של אחותה מבעד לדלת השירותים, וכן הלאה. הפרק הרביעי הוא שיא של הסימפטום הזה: כמעט כולו מוקדש לסידור הבית לקראת בואה של נציגת סוכנות האימוץ (סטונטון), עם כל הפוזה האחראית והבוגרת שהם חשים כי עליהם להפגין. גם הקונפליקטים שמנחים את הסדרה קלישאתיים ואף מתסכלים, כמו הניסיון של בני הזוג להיאחז בימי המסיבות הפרועים שלהם - איזה שוק, השניים מתארגנים לצאת לרייב מרוחק ואף אחד מהם לא רוצה לספר לאחר שהוא מעדיף להישאר בפיג'מה בבית! - או קשר קרוב מדי שנרקם בין ג'ייסון לאישה אחרת.
כנראה "מנסים" תדבר אל מקום עמוק מאוד בנפשם של זוגות המנסים להיכנס להיריון. עבור כל היתר, מדובר בפספוס מצער - שאגב, מעוטר במוזיקה איומה - של קונספט מצוין שיכול היה לומר משהו משמעותי על התבגרות וצמיחה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
Defending Jacob
מאז שעלתה לפני מספר שבועות הפכה "להגן על ג'ייקוב" לסדרה המצליחה ביותר של אפל טיוי פלוס, כך על פי דיווחיה הרבעוניים של החברה. המיני-סדרה בכיכובם של כריס אוונס ("קפטן אמריקה") ומישל דוקרי ("אחוזת דאונטון", "חסרי אלוהים") מבוססת על הספר המצליח של וויליאם לאנדיי באותו שם (שיצא בישראל בהוצאת מטר). אוונס ודוקרי מגלמים בה זוג נשוי - הוא התובע המחוזי בעיירה שבה הם מתגוררים, היא מורה. חייהם נהפכים על פיהם כאשר בנם היחיד בן ה-14 (ג'יידן מרטל, "זה") מואשם ברצח של נער אחר. כל העיירה יוצאת נגדם בעוד הם מנסים להוכיח את חפותו. מארק בובמק (תסריטאי "כוכב הקופים" ו"זיכרון גורלי") כותב ומנהל (פרק חדש עולה מדי יום שישי, כולל תרגום לעברית. השבוע יעלה השישי מתוך שמונה).
אחרי חמישה פרקים קשה לומר ש"להגן על ג'ייקוב" יוצאת דופן או מרשימה במיוחד. יש בה לא מעט מריחות מיותרות שמבהירות כי ניתן היה לספר את הסיפור הזה בפחות פרקים. החולשה העיקרית ניכרת בקו העלילה של דוקרי - הסדרה מנסה לעשות בה שימוש בלי הצלחה יתרה, לא עלילתית ולא רגשית. אז מה בכל זאת האפיל של "להגן על ג'ייקוב" בעיני כל כך הרבה משתמשי אפל? באקלים טלוויזיוני הומה שבו כוכבי קולנוע כבר מזמן אינם ערובה לסדרה מצליחה או מדוברת, נראה שהסטאר פאוור של כריס אוונס בכל זאת עושה את העבודה. המשחק בה סולידי באופן כללי, כולל בקרב השחקנים הצעירים. הפסקול העדין והיפה תורם לאיפוק ולקדרות. מורטן טילדום, הבמאי הנורבגי המועמד לאוסקר על "משחק החיקוי", מביים את כל פרקי הסדרה ומקנה לה אסתטיקה יפהפיה, שניכרת כבר מהפתיח המרהיב.
אבל קרוב לוודאי שהמעלה הכי גדולה של "להגן על ג'ייקוב" טמונה דווקא במה שנדוש בה, בכך שהיא פורטת על המיתרים המזוהים והפופולריים. אתם יודעים, עלילת מי-הרוצח, דרמת בית משפט, סודות משפחתיים, עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. על אף הרגעים המתים, הסיפור שהיא מספרת שבלוני ויעיל, וזה עיקר מעלתה. כנראה לא בכדי ההצלחה הגדולה שלה קורית במקביל למגפת הקורונה, כשאנשים נדרשים להסתגר בבתיהם ומבקשים נחמה מוכרת מהמסך שמולם. "להגן על ג'ייקוב" מספקת בדיוק את זה.
Gangs of London
הבמאי הוולשי גארת' אוונס הימם את העולם עם סרט האקשן האינדונזי "הפשיטה", ועכשיו מגיע לטלוויזיה בסדרה שיצר עבור רשת סקיי הבריטית וסינמקס האמריקאית. כאשר פין וואלאס, הגנגסטר הכי חזק בלונדון, מוצא את מותו, בנו מנסה להוכיח שהוא יורש ראוי. תחת שלטונו של האב היו יחסי עבודה מועילים בין כל הכנופיות השונות בעיר, אך כעת בהיעדרו הוואקום שנותר מוביל למלחמה עקובה מדם על האינטרסים בין כל היתר. הקאסט הענף והמגוון מונה בין היתר את ג'ו קול ("פיקי בליינדרס") ומישל פיירלי ("משחקי הכס"). לפי שעה לא ידוע אם הסדרה נרכשה לשידור בישראל.
אם "פשיטה" היה כרטיס הביקור של אוונס - סרט שכולו אקשן-מכות בלתי פוסק ומהמם, בהמשכון שלו, עם תקציב קצת יותר נדיב, הוא כבר יכול היה להכניס הרבה יותר מהשאפתנות שלו, בעיקר בכל הנוגע לסיפור: גיבור הסרט הראשון הושתל כחלק מהעולם התחתון של אינדונזיה על מנת למוטט אותו מבפנים. "כנופיות לונדון" היא, אם כן, מעין רימייק בריטי ל"הפשיטה 2", לטוב ולרע. כמו בסרט גם הסדרה החדשה (שאוונס יצר עם הצלם הקבוע שלו, מאט לפאנרי) מציגה סיפור מסועף אבל לא מתוחכם, ששכבה אחר שכבה חושף אינטריגות וידיים נעלמות המושכות בחוטים. בדומה לסרט, הניסיון לסחוט מהחספוס והאפלה האנושית רגעים פיוטיים ואמירות הגותיות על תאוות בצע ונאמנות ותורשה - לא ממש משכנע. בתוך אלה, הרגעים הרומנטיים הם הדבר הכי פחות מעניין ב"כנופיות לונדון". כלומר, ממש ממש לא מעניין.
וכמו ב"הפשיטה 2", האקשן, כשהוא מגיע ספורדית לאורך תשעת הפרקים, שווה הכל. הפיוט שאוונס וחבורתו מתיימרים להחיל על עלילה שבבסיסה היא עוד סיפור פשטני חסר רחמים של מלחמה על כס המלכות אחרי מותו של השליט (הייתה סדרה שעסקה בדיוק בזה והסתיימה בשנה שעברה, גם בה כיכבה מישל פיירלי), מתנקז לסצנות אלימות מאין כמוהן, שופעות יצירתיות מעוררת השתאות בסוגי מכות, מיתות, ביתור איברים ונתזי דם עפים. הצילום לאורך "כנופיות לונדון" עתיר שוטים יפים שאת חלקם אפשר למסגר ולתלות כמו שהם, וברגעי האקשן מחבר אותנו אל המקום והזמן באסתטיקה מקסימלית, שוטים ארוכים, דופק מואץ ועצבים נמרטים.
גם בסצנות אקשן וגם בריקוד נדרשת כוריאוגרפיה, אבל רק תחת אוונס - ועמיתיו בסדרה, הבמאים קורין הארדי ("הנזירה") וקסבייה גנס - רגעי האלימות יפים כמו מחול. הוולשי ביים שניים מפרקי הסדרה, ושלא במפתיע הם מהמדהימים והמסעירים בה. הפרק הראשון הארוך מיטיב להציג בפנינו את כלי המשחק (גם במהלכו וגם אחרי כן מגיעים טוויסטים כאלה ואחרים) ואת החזון הוויזואלי. הפרק החמישי באותה מידה יכול היה להיקרא "הפשיטה 3". הגם שהוא חסר את אמנות הלחימה האינדונזית הייחודית לסרטים ההם, ובאופן כללי מסתמך על אקשן מסוג אחר לחלוטין, הגרעין בו דומה והוא עותק נשימה לא פחות.
אף שבסיכומו של דבר רגעיה המדשדשים של "כנופיות לונדון" עולים על המשלהבים, ואף שדווקא חלקה השני פחות מרתק במקום להוביל לשיאים, בכללותה היא מלודרמת פשע מעניינת שבהחלט שווה את הזמן, מנוקדת בכמה מהרגעים הגדולים בטלוויזיה השנה.
