לפעמים כשמנסים להציג עסקים כרגיל - אז במיוחד נחשפת האמת המרה. בהתאם, שום דבר לא ממחיש טוב יותר את משדר האירוויזיון החילופי - כינוי הולם ברוח ימים אלה - מאשר מבטיהם המתאמצים-להיות-שמחים של שלל המתמודדים שנבצר מהם להגיע ולהופיע בהולנד, ותחת זאת הם נאלצים להסתפק בשניות ספורות בלבד של קלישאות מתנחמדות.
למה זאת אמת מרה? כי מעבר לתסכול של עדן אלנה וחבריה - המשדר הצולע "אירוויזיון: Europe Shine a Light" הדגים משהו כללי יותר: כך בדיוק נראית תרבות בלי קהל, בלי אנשים שבאים לחגוג אותה וליהנות ממנה. כמו ספורט בלי אוהדים, כמו מוזיאון ריק: בלי מפגש עם הקהל הזה אין בעצם תרבות, רק הד חיוור למה שפעם היה אירוע נוצץ על לוח השנה האירופי.
המשדר כזכור לא כלל השנה תחרות, אלא רק "חגיגת אירוויזיון" עגומה: אותם סרטונים קצרצרים של כל אחד מהמשתתפים - עשר שניות מהשיר ועוד כמה מילים ספורות לעולם, שרובן חזרו על עצמן - ואולי היה כבר עדיף לעשות מצעד קליפים, כי לא ברור מה הרווחנו מזה בכלל; כמה הופעות אורח מצולמות של כוכבי עבר - עם דיליי עצום או סתם מבוכה כללית - ולבסוף ביצוע משותף של כל המתמודדים לשיר המנצח של אירוויזיון 1997.
מנקודת מבט פרובינציאלית, ישראל יכולה להיות מרוצה. לא רק שעדן אלנה הייתה הראשונה להציג את עצמה, הייתה לנו נציגות לא פרופורציונלית בזכות שתי זוכות עבר: גלי עטרי ששרה "הללויה" בעודה הולכת על חומות העיר העתיקה ומסתובבת בשוק מחנה יהודה - הכי קרוב, כנראה, שהאירוויזיון ישוב לירושלים בעתיד הנראה לעין - וקטקטי אירוויזיון הילדים מצטרפים אליה בזום; ונטע ברזילי, שהשיקה שיר חדש, יפה, מינימליסטי ועצוב, רחוק מאוד ממה שאנחנו רגילים לשמוע ממנה, אבל גם ובעיקר רחוק מאוד ממה שמצפים לשמוע במופע אירוויזיון, אפילו אירוויזיון מדוכדך שכזה.
אז נכון: אמנם ביורן אולבאוס מלהקת אבבא קפץ להגיד שלום באופן נדיר, ובשנה הבאה ברוטרדם 2021 הכל כבר יחזור לעצמו (כנראה), אבל זה לא מספק: משדר האירוויזיון נראה כמו ניחום אבלים אירופי כללי, מה שהומחש אפילו יותר כשאתרי המורשת השוממים של כל המשתתפות הוארו לרגע באור בוהק משל ירדו מהבמה. כך נראה אירוע שביקש אולי להיות קרנבל, אבל נקלע לסיטואציה של אזכרה.
בקטנה
אמש ב"פגוש את העיתונות" כשלה רינה מצליח בלשונה ואמרה משפט אומלל. "יש מחלוקת אם הייתה קורונה. היה מחיר כבד מדי. בניכוי החרדים ובתי האבות, לא הייתה כל כך קורונה", אמרה העיתונאית, כמעט כלאחר יד, לסיכום המגפה.
נניח רגע בצד את המוני החולים מהציבורים האחרים, שסבלם הוא כנראה "לא ממש קורונה": קשה להבין איך ניתן להמעיט כל כך בפגיעה בחרדים - ציבור עצום בישראל - או במתי בתי האבות (שסיפורם השליך מן הסתם על בני משפחתם וקהילותיהם), באיזה מין מופת של חוסר סולידריות ואכפתיות: מי שאיננו אני - אסונו זניח בחשבון הכללי. באמירה המקוממת הזאת מצליח הזכירה כמובן את המשפט הידוע של ראש הממשלה בנימין נתניהו, על הערבים והחרדים שבניכויים כביכול מצבנו מצוין. והנה התקשורת, שאמורה לזכור שאנחנו בני קבוצות שונות שמשלימות סדר יום אחד, מציגה פעם נוספת גם היא, מצידה, מדיניות מפוררת של "הפרד ומשול", הפורמת עוד קצת את מה שקושר ישראלים זה לזה. ואם כך, מי כבר צריך פוליטיקאים פופוליסטים?