(בסרטון: השבעת ממשלת ישראל ה-35)
ארבע נשים נרצחו בישראל בחודש האחרון. שלוש מתוכן נרצחו על פי החשד על ידי בני זוגן. הן הפכו לחלק מהסטטיסטיקה. כמו רבות לפניהן, הן נבלעו בתוכה. השמות שלהן - מרוואת, מאסטאוול, טטיאנה ומאיה, כמו התמונות המחייכות שלהן, יהפכו לזיכרון מעולם אחר, שאיננו. הן לא שונות במיוחד מעשרות הנשים שנרצחו בשנים הקודמות בישראל, פרט לעובדה שהפעם יש כתובת לאחראים להפקרות של המדינה לנוכח המצב. בשנת 2017 (אז נרצחו בישראל 14 נשים) החליטה הממשלה על תוכנית רב-שנתית ובין משרדית למיגור תופעת האלימות במשפחה. התקציב לפי תוכנית הממשלה היה אמור להזרים 50 מיליון שקל לטיפול בנושא בשנה הראשונה, ולהגדיל את ההקצאות ב-50 מיליון שקל מדי שנה. אעשה לכם ספוילר: זה לא קרה. ספוילר נוסף למי שעדיין תקוע בעונות המוקדמות: בשנה העוקבת מספר הקורבנות צמח ל-22.
לנשים שסובלות מאלימות אין לוביסטים. לנשים מוכות אין יועצי אסטרטגיה ותקשורת. הן לא מקימות מפלגות ולא הופכות לפעילות פוליטיות בולטות. הן עסוקות בדברים אחרים, אפורים יחסית, כמו לשרוד. אין להן גב פוליטי, ואם לעשות פרפראזה על דבריו של ראש הממשלה שלנו, הן קצת משעממות אותנו. יהיה ציני לגלגל את האחריות הזאת רק לפתח שרי הממשלה שהעדיפו להקצות תקציבים לנושאים שפחות משעממים אותם ויותר מתגמלים אותם, זו גם אחריות של התקשורת שיודעת לספק כל פרט צהוב על החיים האינטימיים של הנרצחות ביממה שאחרי הרצח, אבל מתעלמת במפגין מכל הממבו ג'מבו הפרלמנטרי, כי מה לעשות, זה באמת נושא קצת כבד ולא סקסי. אני מבקש סליחה מראש ומבקש קצת סבלנות וסלחנות אבל אני ארחיב עם עוד 78 מילים בדיוק על העניין המשעמם הזה.
בשנה שעברה החלטת הממשלה להעביר 20 מיליון שקלים (מתוך ה-150 שאמורים היו לעבור לפי התוכנית) לא בוצעה במשך 10 חודשים, פשוט כי השרים היו עסוקים בקטטות פוליטיות שבין מערכת בחירות אחת לשניה. לא מולאו תקנים לעו"סים, לא הוקמו מרכזי יום והוסטלים, לא בוצעה עבודת מטה מחקרית, לא פותחו הכלים וההכשרות, טרם בוצע הסקר הלאומי שתוכנן, לא בוצעו תוכניות למתן מענה לגברים אלימים - ומה שכן נעשה, נעשה בצורה חלקית או מצומצמת, שרחוקה שנות אור מהכוונות המקוריות של התוכנית. אני מודה, זה נושא טכני שמשעמם לקרוא עליו כמעט כמו שמשעמם לכתוב אותו. כמעט שכחתי לציין עוד עובדה משעממת: באותה שנה נרצחו 12 נשים, את מיכל סלה אתם אולי אפילו זוכרים.
והנה אמש, שידורי החדשות החלו בערוצים השונים בסביבות 12 בצהריים ונמשכו עוד כתשע שעות, אך שעות המסך הרבות הוקדשו בצורה כמעט בלעדית להשבעת הממשלה המנופחת בתולדות המדינה. אף אחד, כולל נתניהו עצמו, לא שיקר לעצמו ואמר שמדובר באירוע חגיגי. קשה להאמין שאפילו תומכי "האחדות" בין נתניהו לגנץ גאים בתוצר שהוגש אמש לציבור, עם שני ראשי ממשלה, 34 שרים (חלקם מונו בשידור חי, כמו "השר במשרד ראש הממשלה" צחי הנגבי) ואלוקים יודעת כמה סגני שר, כאילו לטייטל המגוחך הזה היה אי פעם משמעות. בין כל טחינות המים באולפן (ברכות אגב לשר המים הטרי זאביק אלקין), למי יש זמן לדבר על נשים שנרצחות פה? זה הרבה פחות מעניין מהתיק לענייני שקרים קהילתיים מחוזקים שקיבלה גנבת הקולות אורלי לוי-אבקסיס.
בשעה 20:30, עמוק לתוך המהדורות המרכזיות, הציגו את סיפורה של מאיה ווישניאק בת ה-22, שנחנקה למוות על ידי בן זוגה ברמת גן. התמונות הציגו עלמת חן יפה, כזאת שקל לבזבז עליה כמה דקות מסך. המצלמות קלטו גם את פרקליטתו של החשוד ברצח, מחייכת ומצחקקת לה בבית המשפט לפני שפונה למצלמות ומדברת על "טרגדיה שנחתה על שתי המשפחות". לבסוף השידור הוחזר לאולפן, שם צקצקו כולם על כך שזה לא בסדר שלא מטפלים בתופעת האלימות נגד נשים, בדיוק כפי שצקצקו כולם לפני כמה דקות על כך שהממשלה הזאת גדולה ובזבזנית. כמעט אף אחד לא עשה את הקשר בין הדברים כמובן.
בתוך כל ים התיקים, לא מונה השר לענייני נראות ציבורית. הוא יכול היה לעזור בנושא. בתוך ממשלת החזירות הלאומית רק ששה מתוך 35 משרדים קבועים ינוהלו על ידי נשים. מירי רגב תהיה היחידה שתקבל משרד גדול למשך כל התקופה. במקביל, האישה הבכירה בכחול לבן, מיקי חיימוביץ', לא קיבלה תיק בממשלה כי התעקשה לא לקחת תיק ממשלתי שאין לה זיקה אליו. מוזרה.
צריך גם להגיד את האמת, אפשר לשפוך כסף על הבעיה, אפשר לעשות אפליה מתקנת במשרדי הממשלה, אבל זה לא מספיק. כל עוד התקשורת לא תתגייס כדי להציף את הבעיה, וגם לשמש כגורם מחנך - התופעה הזאת תימשך. לזכותם של עורכי מהדורת כאן 11 ייאמר שהם החליטו בצעד אמיץ לפתוח את המהדורה המרכזית עם הרצח של מאיה. לעומתם, בערוצים המסחריים הסיפור נדחק לשולי החדשות, וזכה לכמה דקות מסך מתישהו אחרי הדיווחים והפרשנויות על הקמת הממשלה, הראיונות המשמימים (צחי הנגבי, השר לענייני כלום, התראיין גם ל-12 וגם ל-13 כדי שחלילה לא נפספס את דף המסרים שנכתב לו בבלפור), היו גם כתבות צבע על שנות נתניהו, כמו גם הבהלות הקורונה המסורתיות (והפעם, ילדים חצופים שלא רוצים לשבת ב-40 מעלות עם מסכה) וכתבות מתוקות על "מאוכזבי הליכוד" (די, ביבי הבטיח לניר ברקת דברים ולא קיים? איזה הלם). אחרי כל אלה, והפסקת פרסומות כמובן, הגיע גם הסיפור הזה על אישה שנחנקה למוות על ידי בן הזוג שלה. וזאת עוד יהודיה צעירה, תושבת המרכז, מפחיד לחשוב לאן הסיפור שלה היה מידרדר במהדורה אם היא הייתה איזו ערבייה או אתיופית לא עלינו.
הצקצוקים באולפן לא עוזרים לאוכלוסיות המוחלשות בישראל (לא רק נשים), ונראה שהמרדף אחרי הרייטינג והסקופ הלא חשוב הבא גורם לחלקים נכבדים בכלי התקשורת לשכוח את הכוח החיובי שיכול להיות לעיתונאים. יש עדיין כמה יחידי סגולה, כאלה שמתעקשים לא רק להצביע על עוולות אלא לפעול לתקן אותן, כמו מיכל פעילן בחדשות 12 שהתקשתה למתן את זעמה כאשר דיברה על מאיה ווישניאק, בצל הקמת הממשלה הבזבזנית בתולדות המדינה. אבל הרוב מעדיפים את הצהוב, את הלייקים, את הסחל'ה שדבוק לטביעת הרגל הוירטואלית של יאיר נתניהו. זה משתקף יותר מכל כשאנחנו רואים את כמות העיתונאים שחוצים את הקווים והופכים לפוליטיקאים ציניים ומדושנים בעצמם.
בקטנה
את המדינה שלנו מנהיגים החל מהיום שני אנשים שלא יודעים להשתמש באלכוג'ל, כך גילינו בשידור חי אתמול. נתניהו ניסה להשתמש בג'ל הקדוש אך לא הצליח להפעיל את הפיה, ולבסוף אמר: "יש רק דרך אחת לפתוח את זה", הבריג את כל השפופרת ושפך נוזל דביק על ידיו. כדי להוסיף חטא על פשע, הוא הדגים בפני המצלמות בדיוק איך לא אמורים להשתמש בג'ל, כשנמנע מלשפשף את הציפורניים ולא העביר את הג'ל בין אצבעותיו כנדרש.
זה עדיין היה טוב יותר מ"ראש הממשלה החליפי" (או שמא החלופי? או החילופי? כל אחד מהם מכנה את הטייטל שנשמע יותר כמו גלגל ספייר ברכב בדרך אחרת) בני גנץ, שפשוט לא הצליח לסובב את הפיה והחליט לוותר על השימוש באלכוג'ל כליל. זו הייתה טלוויזיה משובחת במיוחד, הרי לפניכם פעולה פשוטה שמיליונים מבצעים מדי יום (אולי מיליארדים) ושני האנשים שאמורים לנווט את ישראל אל מחוץ לאחד המשברים הגדולים בתולדותיה פשוט לא מצליחים לבצע, ואחד מהם אפילו לא באמת מנסה. אף תסריטאי לא יכול היה לחשוב על דימוי ויזואלי מושלם יותר.