פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בתיאטרון הבלהות של נתניהו, הכתם האמיתי הוא הדמויות שהפכו לתפאורה

      בבית המשפט המחוזי בירושלים, מאבק הדימויים של נתניהו נגד עצמו הסתיים בהפסד עם פריים מופרע, מהסוג שרק תקופה משוגעת ואנשים שמזמן איבדו את הבושה יכולים לייצר

      בתיאטרון הבלהות של נתניהו, הכתם האמיתי הוא הדמויות שהפכו לתפאורה
      עריכה: איתי עמרם ואביחי ברוך

      בפתח משפטו בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, העניק ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהרה לוחמנית לתקשורת, בין היתר נגד התקשורת - אותה תקשורת שיחסיו עמה ממלאים חלקים כה נכבדים בכתב האישום נגדו, בתיקי 2000 ו-4000.

      "נציגי התקשורת, אני יודע למה אתם כאן", האשים הנאשם, "אתם רוצים לצלם אותי בבית המשפט כחלק ממסע התעמולה 'רק לא ביבי' שלא נפסק אפילו לרגע. אני רוצה שהציבור יראה את כל התמונה".

      אלא שמאבק הדימויים של נתניהו נגד עצמו הסתיים בהפסד. שתי תמונות מלאות שחצנות נצרבו מההליך המשפטי - בראשונה הוא מישיר מבט למצלמה בבית המשפט, ספק מחייך לנוכח ההליך, והשנייה היא מנאום הבלהות שלו, מוקף בשרים וחברי כנסת נטולי עמוד שדרה.

      פתיחת משפטו של רה"מ, בנימין נתניהו | נתניהו בעת הגעתו לאולם הדיונים 24 במאי 2020 (צילום מסך , -)
      מאבק הדימויים הסתיים בהפסד. נתניהו בבית המשפט (צילום מסך)

      ואמנם, זה באמת היה פריים מופרע, מהסוג שרק תקופה משוגעת ואנשים שמזמן איבדו את הבושה יכולים לייצר: מאחורי הנואם, חבורת שליחי ציבור במסכות המסתירות את הפה. מושתקים או שותקים מרצון, חסרי קול, נטולי יכולת להביע עמדה עצמאית. "ברזים ערופי שפתיים", בהשאלה משירו של דוד אבידן.

      ייתכן שהשתיקה היא התגובה האפשרית היחידה לנוכח המילים שכן עלו על פני השטח, כי באמת: מה כבר אפשר לומר. אלא שחייבים לומר: בלתי נתפס לראות ראש ממשלה תוקף מתוך בית המשפט את המערכת שבראשה הוא עומד, את רשויות אכיפת החוק שעליהן הוא מופקד, אורג את כולם לתוך קבוצה מגובשת כביכול, "חבורת רק לא ביבי" - בלי לקחת טיפת אחריות או להתנהל בענווה מינימלית אל מול האשמות כה חריפות.

      פתיחת משפטו של רה"מ, בנימין נתניהו | נתניהו במהלך הצהרתו לתקשורת 24 במאי 2020 (פלאש 90 , יונתן זינדל/פלאש90)
      ברווזים ערופי שפתיים. נאום נתניהו לפני המשפט ומאחוריו השרים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

      החרפה הגדולה מכל דווקא אינה מהתחום הפוליטי-משפטי אלא האנושי: עזות המצח לתאר באותה נשימה את גורלו למול תלאותיהם של ניצולי שואה. "אישה אחת אומרת לי, זה פשוט לא יאומן: 'היינו ביערות, אנחנו מתפללים בשבילך'. אחר אומר לי: 'זאבים באים לטרוף אותך'", כך נתניהו הציני, בהשוואה מגונה ומעוררת זעם, שלבדה הייתה אמורה לקומם עליו סערה ציבורית סוחפת.

      יום אחד, אחרי שכל זה ייגמר, נשאל את עצמנו מה נזכור מהמופע הזה? האם את סיפור העלילה והבמה הייחודית - העובדה שראש ממשלה מכהן התייצב לראשונה כנאשם בבית משפט? האם את הטקסט התיאטרלי, המזעזע, של נתניהו? לא ולא. הכתם האמיתי על ישראל הוא הרקע לנאום, חבורת ההנהגה האילמת, שחשפה את פניה באמצעות המסיכות. אלו שהפכו את עצמם מדמויות לתפאורה. זאת התמונה שניאלץ להתמודד איתה עוד שנים ארוכות.