בעידן שאחרי פרשת "מחוז ירושלים", תאגיד השידור הרוויח ביושר את החשדנות כלפי תכניות דוקו-ריאליטי המשודרות בו. השבוע בכאן 11 צללו פעם נוספת לתוך הסוגה הבעייתית הזאת, תוך התמקדות במערכת היחסים הסבוכה שבין חילונים לחרדים, ובאופן ספציפי: בין חילונים לחילונים לשעבר - חוזרים בתשובה.
במסגרת הזאת, חמישה בני אדם מנסים למצוא דרך להחזיר לחייהם אדם קרוב להם - בן, אב או אחים - שחזר בתשובה והיום שורר ביניהם נתק. המסלול שלהם מעוצב, לפחות בפרקים הראשונים, כמשחק: כהכנה הם עוברים לגור באזור חרדי בירושלים, פוגשים דמות חרדית שתלווה אותם בדרך - ונאלצים לשתוק לצידה לא פחות מ-36 שעות, לפני שיקיימו ביניהם שיחה. בסופו של התהליך, שכל חלקיו טרם הובהרו לצופים, כשהגיבורים חמושים בידע ובהבנה גדולה יותר של אורחות החיים החרדיות - הם ינסו לחדש קשר עם אותם בני משפחה.
"עוד ניפגש" נהנית בראש ובראשונה מליהוק נהדר. חמש הדמויות, גברים ונשים משלל גילאים ורקעים, משתפים כל אחד ואחת את הכאב הצורב שהוביל אותם לניסיון הזה. כך למשל, האושיה המוכרת מביניהם היא זו של יעקב בוזגלו, כדורגלן בעבר ואושיית דוקו-ריאליטי ("הבוזגלוס") בהווה, שידוע כמי שמעורב בקריירות של ילדיו - נאבק כעת על קרוב משפחה אחר, מה שמאיר באור נוסף את דמותו. היות שכל הדמויות פגועות מהסיטואציה, התהליך מוציא מהן תגובות ישירות ומעניינות, רחוקות מתיאור אידילי ומזויף של הקשיים האמיתיים. הדינמיקה המעניינת של משיכה ודחייה יוצרת דרמה אנושית שקל להתחבר אליה ולהבין אותה.
אלא ש"עוד ניפגש" גם מרגיזה בשל שלל בעיות אחרות שקשורות בעיקר לפורמט, שנדמה מלאכותי ומנוכר להפליא, ספק מבוים או סתם תמוה (מה הטעם באותה שתיקה ארוכה? ומהם כל השלבים בתהליך?). המשחק הזה מוזר, וקשה להבין את הרציונל שלו, הן טלוויזיונית והן ערכית.
ככלל, הבחירה הדיכוטומית בצד אחד שמנסה ליצור קשר עם הצד השני, מבלי שיש אף לא מקרה הפוך אחד, גורמת עוול לשני הצדדים של המשוואה. מצד אחד, הסדרה משעתקת דרישה לפיה החילונים הם אלו שנדרשים להתקרב ולהתאים את עצמם לחרדים, מבלי שישנה הדדיות. מצד שני, בגלל שהיא מתארת רק את נקודת מבטם של החילונים, היא מדגישה דווקא אלמנטים שמקוממים אותם אצל החרדים, כלומר: בעיקר את המפריד ופחות את המשותף, שיכול אולי להיות בסיס לחידוש הקשר.
ואם כך, כשכולם יכולים לראות בעצמם נעלבים, מה שעל הנייר נראה כמו הזדמנות להתקרב, מרגיש בפרקיו הראשונים כמו מתכון להתרחקות.
יומני המגיפה, yes דוקו
בזמן המשבר הנוכחי התבלטה הדיקטטורה של "החיוני" - מה שנתפס כחשוב והכרחי, עליון על פני מה שלכאורה אינו כזה ועל כן נגזרה עליו הרדמה כללית. לסל השני מושלכים לרוב אנשי התרבות והרוח, שרבים מהם נפגעו קשות במהלך המשבר מבחינה כלכלית.
נדמה שבעבר היה ברור שלאמנים יש דווקא תפקיד מרכזי בעתות משבר: ביטוי רחשי הציבור, תיאור ההווייה והצבת מראה. הם שלפו עטים וכתבו יומנים, רומנים ושירים שתיעדו את המתרחש. כעת, בפרויקט "יומני המגיפה" (yes דוקו), עשרה במאים ובמאיות של סרטים תיעודיים שלפו את המצלמות בניסיון לעשות דבר דומה: לתאר את החיים תחת הנסיבות המשונות שיצר משבר הקורונה.
בין המשתתפים בפרויקט כמה שמות בולטים, כמו דן שדור ("קינג ביבי"), אביגיל שפרבר ("התליין"), תומר היימן ("יונתן אגסי הציל את חיי"), זהר וגנר ("21 יום ולילה") ואחרים. כל אחד מהם תיעד בני ביתו ואת סביבתו בימי הסגר, בתל אביב ובאיטליה, בנצרת ובניו יורק - ויחד הם נערכו לתוך פרקים קצרים של כרבע שעה כל אחד, הסובבים סביב נושא או פרק זמן מסוים.
הפורמט הקצרצר מתגמל וידידותי מאוד, ומתאים על פניו לבינג' תיעודי (כך לפחות משלושת הפרקים שנשלחו לעיתונאים). התוצאה היא פסיפס מגוון ואנושי של דמויות משלל רקעים, שמתמודדים אמנם עם חוסר ודאות איום - אבל משתדלים להוציא ממנו את המיטב.
בסופו של דבר, זו סדרה מינורית למדי ברוחה, ונדיר לראות בה עימות, בטח שלא אימה. בניגוד למגיפה שבשמה היא קרויה, החומרים שמהם היא עשויה אינם קשורים דווקא למוות, בתי חולים או בדיקות. תחת זאת, היא חוקרת כיצד סימני השאלה ומגבלות התנועה משפיעות על בעיות שממילא מעסיקות אותנו גם ככה, ופשוט התעצבו קצת אחרת תחת חוקים חדשים. למעשה, זה הדבר הנחמד ביותר בצפייה באותם יומנים: לגלות שדווקא לא השתנינו לגמרי במהלך ההתפרצות. נכנסנו אליה כבני אדם מוטרדים - ויצאנו בערך אותו הדבר.