(בסרטון: אורנה בנאי מספרת בסדרה "המהפכה הגאה" על יציאתה מהארון בפני הוריה)
גל אוחובסקי הוא אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתולדות הקהילה הלהטב"קית בישראל. הוא ייסד את ארגון הנוער הגאה ("איגי"), פרסם טורים על יחסים חד מיניים (המדור "בנים" תחת הפסבדונים 'משה' בעיתון העיר), כתב והפיק יצירות טלוויזיוניות וקולנועיות משמעותיות כמו "פלורנטין" ו"יוסי וג'אגר" (לצד בן זוגו איתן פוקס) ולפחות עבור ההומו שכותב את הביקורת הזאת, הוא גם עומד מאחורי מדור המוזיקה הטוב ביותר שהיה כאן (בעיתון מעריב). נראה שאחרי פעילות כל כך ענפה לאורך יותר משלושים שנות קריירה עיתונאית וציבורית, אוחובסקי הגיע לשלב הסיכומים בחייו. את החלק הנוגע לקהילת הלהטב"ק בישראל אפשר לראות בימים אלה ב"המהפכה הגאה" - סדרה תיעודית בת שלושה פרקים שאוחובסקי יצר יחד עם לירן עצמור ("קינג ביבי") ומשודרת במוצאי שבתות בכאן 11 (וכבר זמינה במלואה בערוץ היוטיוב של כאן).
"המהפכה הגאה" בנויה ברובה על ראיונות עם רשימה ארוכה של דמויות מהקהילה הגאה, חלקן חשובות והיסטוריות (הפרופסור עוזי אבן) אחרות יצאו רק לאחרונה מהארון (השחקן דניאל מורשת). כשהוא לא מראיין אוחובסקי יוצא לשטח, מלווה את הצעירה הטרנסג'נדרית רומי אברג'יל ואימה אילנית בצו הראשון, מבקר בהתנחלות במשפחה של צעיר הומוסקסואל או מתעד את מסע הפריימריז של אמיר אוחנה שרק לאחרונה מונה לשר לביטחון הפנים. "הכל פוליטי" כתבה וויסלבה שימבורסקה, ואין ספק שגם הבחירה של אוחובסקי ועצמור במרואיינים לסדרה נובעת מהשקפת עולמם, זאת שמאמינה שנראות להטב"קית בפריים טיים, במרחב הציבורי ובמסדרונות השלטון, תדאג לתת לקהילה את הזכויות שהיא ראויה להם. אפשר להניח מאותה הסיבה בדיוק נשארו מחוץ לסדרה דמויות משמעותיות כמו אליוט (שרון בן עזר) שמאבדת כאן את התואר הזמרת הישראלית שיצאה מהארון לטובת קורין אלאל, יונתן דנילוביץ', שפסקת בג"צ בעניינו חייבה את אל-על להעניק זכויות שוות לזוגות חד-מיניים, ועו"ד אורנה לין, מי שייצגה את הקהילה בתביעה למען הכנסת הקוקטייל לטיפול באיידס לסל התרופות (בין היתר).
מדהים לחשוב על המסע שעברה הקהילה הגאה בשבעים ושתיים שנותיה של מדינת ישראל, או כמו שמתאר אוחובסקי בעצמו בפתיח: "איך ייתכן שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה שחיה סביב צבא וביטחון - מדינה ימנית, דתית, מסורתית, שוביניסטית, חשדנית כלפי האחר - איך זה יכול להיות שבמדינה כזאת, המהפכה הגאה כל כך הצליחה?". הבעיה מתחילה בכך שלהטב"קים צעירים שיצפו בסדרה, או לחלופין הטרוסקסואלים גמורים, לא יצליחו להבין עד הסוף את התהליך שקרה כאן. חמור מכך, הם עשויים לחשוב שהמהפכה הושלמה ואין לנו יותר על מה להילחם. הסדרה מבוססת על שלושה נושאים שבחרו אוחובסקי ועצמור, ומצפייה בהם אנחנו אמורים לקבל תמונה מלאה למדי של המהפכה שהתרחשה כאן: צבא ("גיבור צבא ההגנה"), המהפכה המזרחית ("פה זה לא אירופה") ויציאה מהארון ("באור ולא בצל").
היציאה מהארון היא סוג של פרויקט חיים עבור אוחובסקי. ניתן לומר שהוא נשכב על הגדר כדי לגרום לכך שעוד ועוד דמויות ציבוריות יהיו מחוץ לארון: החל בריאיון היציאה מהארון של עברי לידר, ודרך הגינוי של הראל סקעת לאחר ההופעה בעצרת לנרצחי הבר נוער והיציאה הספק-כפויה שבאה בעקבותיו. אוחובסקי הוא זה שהתעקש להחזיק את דלת הארון פתוחה גם כשלא היה נוח. דווקא בגלל זה, היום כאשר מספר הסלבס בארון נמוך מאלה שנמצאים בחוץ, וזכויות אדם בסיסיות כמו להינשא ולאמץ ילדים עדיין לא ניתנו לנו, ניתן היה לצפות שאוחובסקי יבוא בעין ביקורתית יותר כלפי התיאוריה שהוא עצמו פיתח. הוא הרי חזק מספיק כדי להתמודד עם הביקורת.
בעייתי במיוחד בעיניי הוא הפרק "פה זה לא אירופה" שעוסק בקבלה של הקהילה בקרב בני עדות המזרח. וכן, כהומו מזרחי ומהפריפריה שקיבל מסבו המנוח קלטת וידאו מהודרת של הסרט "טיפת מזל", אני מרגיש בעמדה מספיק נוחה כדי לחלוק כאן על התזה שמציע אוחובסקי. תזה הטוענת שכל עוד ההומואים האשכנזים הסתובבו להם בחופשיות ברחוב דיזנגוף עם משקפיים עגולים והיו חלק ממה שנקרא אז ה"בוהמה", לא התאפשרה מהפכה אמיתית. היום, כאשר זוג הומואים בני עדות המזרח מהפריפריה נישא בחתונה מפוארת הכוללת גם טקס חינה ותמונות חתן-חתן כמו בז'ורנל, הקבלה של ההומואים בחברה, שלא לומר ההיטמעות שלהם בה, הושלמה סופית. אבל האם בני עדות המזרח באמת אימצו לחיקם את הקהילה הגאה ובכך השיגו אפילו את ה"אשכנזים האליטיסטים"? או שאולי הדור החדש של ההומואים המזרחיים - אלה שכמו איש חיי הלילה, אליעד כהן, הולך עם שרשרת "חי" על החזה - אימץ לגמרי את כל הסממנים ההטרונורמטיביים המסורתיים, ובכך הצליח להנחיל קיום הומואי שמחליק בגרון הרבה יותר בקלות? או כמו שמעיד כהן בעצמו: "אמא שלי קיבלה אותי, רק ביקשה שלא אהיה בצד ש'מקבל'".
אנחנו פוגשים כאן את זוג החתנים ערן ומאיר (לאחד מהם חמישה ילדים מנישואים קודמים לאישה), המוכיחים שלא רק החברה הישראלית התקדמה כדי להכיל את ההומואים, אנחנו זזנו לא פחות לעברה ברצון, שלא לומר בתחנונים אמיתיים להשתלב ולהיות בול כמו כולם. שני החתנים מקפידים להצטלם עם דגל ישראל, מניחים תפילין כל בוקר ומצביעים רק ליכוד, כאשר אחד מהם מדבר בהתלהבות בלשון נקבה השני ישר משתיק אותו כי "זה יהיה בטלוויזיה". אם להסתמך על מקרה ערן ומאיר, מה שההומואים שאפו אליו מאז ומתמיד זה לשבת יחד כל המשפחה ולצפות בפרקים של "סברי מרנן". באופן מפתיע או שלא, בפרק שעוסק בהומואים ועדות המזרח, לא נמצא מקום לדבר על תופעה של זמרות וזמרים בז'אנר שעדיין נמצאים באותו ארון מפורסם מסיבותיהם שלהם. האם זה בגלל שאוחובסקי כבר לא מאמין באאוטינג או שאולי המהפכה לא מושלמת כמו שהוא רוצה שנאמין?
כן, ההומואים הצליחו להשתלב היטב בחברה הישראלית שמקבלת אותנו היום יותר מאי-פעם, אבל כמו שהחברה היא לא אותה חברה, גם ההומואים הם לא אותם ההומואים. דמויות משמעותיות כמו הבמאי עמוס גוטמן, שתיאר הומו דקדנטי בסרטים כמו "נגוע", כמעט לא מוזכרות כאן. גם גילה גולדשטיין, הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, אישה בזנות ודמות עם מיתולוגיה שנפרסת כשמש גדולה מעל הקהילה, מוזכרת רק לרגע (לפחות על ידי חניכי ארגון "איגי", מה שנותן מקום לתקווה). נראה שהם לא היו מצליחים להשתלב במהפכה החדשה שלנו. הראל סקעת, שהדיאלוג שלו עם אוחובסקי על היציאה מהארון (מרגש מאוד אגב) תופס חלק נכבד מהסדרה, ואסי עזר, הם הפנים החדשות של הקהילה הגאה, גם אם בפועל הם לא אלה שנשכבו על הגדר.
יש המון רגעים מוצלחים ב"המהפכה הגאה". הרגע שבו בל אגם מספרת איך נחשפה לראשונה כטרנסג'נדרית בפני אמא שלה גרם לי לדמוע, יום הגיוס של רומי אברג'יל הוא משהו שבעבר היה נתפס כמד"ב והיום הפך לחלק מהנורמה, וההופעה של דנה אינטרנשיונל ועופר ניסים בתכנית "סיבה למסיבה" היא לא פחות מקאלט. הבעיה של הסדרה מתחילה כאשר מנסים לבחון אותה בעיניים של צעירים להטב"קים שגדלים פה עכשיו וינסו ללמוד ממנה על ההיסטוריה שלהם. יכול להיות שהם לא יבינו כמה הם חייבים לשולמית אלוני זצ"ל, שביטלה במו ידיה את החוק על איסור משכב זכר? ומה לגבי סטרייטים וסטרייטיות שיצפו בה, ייהנו ויתרגשו ואז ישמעו את "אני ניצחתי" של דנה אינטרנשיונל בכתוביות הסיום, יכול להיות שהם יניחו שבזה מסתפקת הקהילה הגאה? שכל מה שתמיד רצינו זה חיבוק גדול ואנחנו מוכנים לוותר על הזכויות. אין לי ספק שאוחובסקי בעצמו היה אומר "לא ולא".