האגרוף בבטן הופך את הסאטירה הזו לטובה ביותר על המסך. בפער

מערכון הסיום של פרק הפתיחה בעונה הרביעית של "היהודים באים" (ימי שישי בכאן 11) התחיל מנקודת מוצא בעייתית. מדחת יוסף גוסס בקבר יוסף, ממתין לשווא לחילוץ שלא יגיע - זה לא חומר משעשע, רחוק מכך. כשקומיקאים מתעסקים בטראומות הם צריכים להיזהר מאוד. כשהמערכון הזה נפתח חששתי שזה מתכון לאסון. בסוף, זה היה הרגע הכי עוצמתי בפרק כולו.

הסצינה הפגישה את החייל הדרוזי (עידו מוסרי) עם יוסף המקראי (יניב ביטון), דמות קבועה בתכנית שעפה על עצמה ונוהגת בשחצנות. שיחה נפתחת בין יוסף ויוסף, ומתגלה, כמו שאומרים, דמיון מצמרר בין שתי דמויות שציפו מהאחים שלהם ליותר (עבור מדחת יוסף, הכוונה היא לאחיו לנשק).


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

ואז בבת אחת המערכון מתהפך: יוסף התנ"כי מתחיל להבין את הסיטואציה שבה הוא נמצא, וכל הנימה של הסצנה משתנה באחת והופכת מינורית ועצובה. מתוך האחווה של שני המנודים, מתאר יוסף חלום אחרון, על רעות שוויון וחברות, ומחבק אותו. את שברו של אותו חלום רק אנחנו יודעים.

המערכון הזה לא היה מצחיק - הוא היה מכאיב, ולפעמים זה בדיוק מה שסאטירה אמורה לעשות - ותכנית סאטירה חכמה כמו "היהודים באים" יודעת שכאשר צריך - אפשר להחליף פאנץ' באגרוף בבטן. זה מה שהופך אותה לסאטירה הטובה ביותר כרגע על המסך, ובפער.

לא כל המערכונים בשלושת הפרקים שנשלחו לעיתונאים טובים באותה מידה. חלקם צפויים, חלקם מטופשים (בית דוד לעומת בית ה"דוד", כמחווה לסרט "ביג לבובסקי") וחלקם מיותרים ממש (לוי אשכול והאטום, למשל), אבל כמה פעמים בפרק (לא מעט ביחס לעובדה שמדובר בפרקים של 25 דקות) מגיע רגע שבו אתה תופס את עצמך לא מוכן לטייק שהוא לא פחות מבריק על איזה רגע יהודי/ישראלי מכונן או סתם איקוני, כמו המחווה המשעשעת לתכנית "פיצוחים".

הקאסט נהדר כולו, אבל העונה מתבלט מעל כולם ביטון, ששכלל כמה מהדמויות שלו לכדי שלמות, בראשן הרמטכ"ל לשעבר רפול שהופך לדמות קאלט. הדמות הזו מככבת באחד הפרקים הראשונים, לצד זו של אריק שרון (מעיין בלום בהופעת אורח), בתור השוטר הרע והשוטר הטוב בעוד מערכון מהסוג הכואב - על היציאה למלחמת לבנון (מהפרק השני אמנם, אך תוכלו לראות אותו למעלה במלואו).

בסופו של דבר "היהודים באים" מצליחה בענק משום שתוך התעסקות בחומרים מהעבר היא מצליחה להיות הרבה יותר חדה ורלוונטית בהתייחסות שלה להלך הרוח הישראלי, מאשר תוכניות ההומור שמגיבות לאקטואליה השוטפת. ההווה האקטואלי, כך נראה, אינו מצחיק במיוחד.