(בסרטון מעל: מערכון מתוך העונה הרביעית של תכנית הסאטירה "היהודים באים" של כאן 11, בו מגלם מוני מושונוב את ראש הממשלה מנחם בגין, יניב ביטון משחק את הרמטכ"ל רפאל "רפול" איתן ומעיין בלום בדמות שר הביטחון אריאל שרון. באדיבות כאן 11 ויואב גרוס הפקות)
"האצבע המשולשת" הוא שמו של מערכון מבריק ששודר בחודש שעבר בעונת הקאמבק של "זהו זה" בכאן 11, והפך לוויראלי מאוד ברשתות. הוא מביע סאטירה נוקבת, אמיצה ומדויקת נגד הקמת ממשלה עמוסת שרים, בזבזנית ומנותקת, בימים בהם יש יותר ממיליון מובטלים. הדבר המעניין הוא שהקטע המצליח ביותר ב"זהו זה 2020" עד כה הוא היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל, כי הרוב המוחץ של הקטעים בתכנית כלל אינם מביעים סאטירה חריפה שכזאת. האם ההצלחה המפתיעה של הקטע החריג בנוף התכנית פתחה לכם את התיאבון להגביר ולחדד את החלקים הסאטיריים הבועטים המופנים לשלטון, אני שואל את מוני מושונוב. "בוודאי", הוא עונה, "יש לנו תיאבון לחפש נושאים לתקוף ולהתקיף".
במסיבת העיתונאים שהתקיימה יום לפני תכנית האיחוד הראשונה בכאן 11, הבהרת: "אני חושב שכרגע המטרה שלנו היא לא רק לעשות סאטירה. תהיה סאטירה, אבל זאת לא הכוונה הראשונה. אנחנו רוצים לשחרר לחץ לאנשים". עכשיו אתה מחשב מסלול מחדש?
"אמרתי שאנחנו לא מתכוונים מראש לסאטירה כמו להבין את המצוקה. והמצוקה כבר יוצרת לעצמה את הסאטירה. אתה לא יכול לעשות תכנית בתקופה הזאת בלי להתייחס למצב הכלכלי והאקטואלי שקרה באותו שבוע, למשל על הבלבול של ההנחיות מי ילמד איפה בבתי הספר. יחד עם זאת אנחנו פתוחים גם למערכוני שטות, שזה גם כיף לא נורמלי, למשל על שפיגלר ושפיגל או על חבר'ה שצופים ביחד באירוויזיון".
"בעבר היו לנו כמה מערכונים מאוד סאטיריים בזהו זה, למשל אחרי רצח רבין", מוסיף מושונוב. "אני רוצה להזכיר לך שאנחנו בימי הקורונה, ובאנו לפה במצב של אי ודאות ופחד וכולם באותה קלחת, כמו שהיה במלחמת המפרץ. היו לנו אז כמה מערכונים נוקבים מבחינה סאטירית, למשל בנושא העריקים ותופעות של ביזה שהיו בזמן המלחמה. חלק מהמערכונים היו חביבים אבל חלק היו נוקבים כבר אז. בגלגול הנוכחי של זהו זה, המערכון הזה הוא המצליח ביותר כי הוא פשוט היה בטיימינג נכון. פתאום מתנפחת לך פה ממשלה שעושה סימנים של בזבוז וחגיגה. אין קשר בין השלטון לרחשי הציבור, ואני חושב שהטיימינג הוא שהפך את המערכון לכל כך ויראלי".
בניגוד לזהו זה, שאינה מזוהה עם סאטירה נוקבת, תכנית אחרת בכאן 11 ובה משתתף מושונוב, "היהודים באים", עושה זאת בכל הכוח. בעיני רבים זו הסאטירה הבועטת ביותר כיום בטלוויזיה. הסדרה, זוכת פרס האקדמיה הישראלית, חוזרת מחר (שישי) לעונה רביעית בכאן 11, ותשודר בימי שישי ב-21:15 וזו סיבה למסיבה. את התכנית יצרו בכישרון רב נטלי מרכוס, אסף בייזר ויואב גרוס, שגם מפיק, היא מבוימת על ידי קובי חביה, ומככבים בה לצד מושונוב יעל שרוני, עידו מוסרי, יניב ביטון, יוסי מרשק ומעיין בלום. העונה תצטרף אליהם השחקנית שירה נאור. עד לתכנית הזאת לא היה מעולם בטלוויזיה בארץ מינון כזה של שחיטת פרות בכל הנוגע לדת ויהדות.
על אף שבמערכוני "היהודים באים" השחקנים פחות מעורבים בכתיבה, מושונוב דווקא תרם רעיון לאחד ממערכוניה הנפלאים והחדים בעונה הראשונה - מערכון "דוד המלך משתין מהמקפצה". "המונח 'משתין מהמקפצה' כיכב בתקשורת, ושאלתי את הכותבים נטלי ובייזר אם אפשר לעשות עם זה משהו, ולמחרת הם באו עם הרעיון הזה. אני רק הערתי אותם לכיוון פתיחת המושג הזה, להשתין מהמקפצה. והם לקחו את זה מילולית. דוד המלך השתין עליהם מלמעלה", אומר מושונוב.
עד כמה אתה מוטרד ממנהיגים שמשתינים עלינו מהמקפצה בימינו?
"אתה חווה נתק בפוליטיקה. אדם נבחר על יסוד משהו מסוים ואחר כך שוכח אותו לגמרי ולא מתייחס לדבר שאותו הוא בא לייצג. יש איזה פער ונתק בין מה שקורה בשלטון ובממשל למה שקורה בין בני האדם. זו בוטות. כבר לא מתביישים. למילה ערך כבר אין ערך. אנחנו נמצאים בתקופת אגרסיה תמידית ועיוורים למצוקות היומיום ולמצוקות אחד של השני. לפעמים אתה עומד ולא מאמין למה שאתה רואה, כמו כל מיני חוקים עוקפי חוקים. איפה הבסיס של היחס אחד לשני כחברה? תראה מה קורה מסביב, העולם בוער. אמריקה בוערת. יש סכנות ואיומים קיומיים של עמים על עמים. אתה רואה פריימים בטלוויזיה ומרגיש שאתה נמצא בתוך סרט בדיוני. ובתוך כל זה האזרח הקטן אוכל אותה. העולם מסביבנו איבד את ערכיו. למשל, כשאני קורא פוסטים על עולם האמנות אני מרגיש בחוסר ההבנה הבסיסית של חשיבות הדבר הזה, של ערך הדבר הזה. היום אמנות היא כמעט מילת גנאי, וזה נורא. יש בחברה שלנו אווירה לא קלה של בוטות. כי פני הדור כאלה. יש שינויים קריטיים בתודעה, יש טשטוש בין טוב ורע, בין ישר לשקרן. האמת מנווטת. וזאת קרקע מאוד טובה לקומדיה ולסאטירה".
בעונה הקרובה של "היהודים באים" יופיעו מספר דמויות חדשות, ובהם המדען אלברט איינשטיין, המשוררת יונה וולך, הסקסולוגית רות וסטהיימר ונביא הזעם ירמיהו. דמות חדשה ומסקרנת במיוחד היא זאת של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, אותו יגלם מושונוב, בסדרת מערכונים שתעסוק ביריבות שלו עם שמעון פרס. במסגרת כך, צולם מושונוב על מדרגות עיריית תל אביב עליהם צעד רבין לפני הירצחו, במערכון הם רבים מי ישיר איזה בית ב"שיר לשלום". "אני משחק ב'יהודים באים' כמה ראשי ממשלות. לא ראיתי את התוצאה הסופית של סדרת המערכונים של רבין ופרס. לא היה קל לשחק אותם, אבל אתה תופס ראש ועושה את זה. צילמנו בכיכר את ערב העצרת. אתה בא לעבוד אבל לא יכול לנתק את עצמך לשנייה אחת שזה המקום שבו זה קרה, פה על המדרגות האלה. ואנשים סקרנים עוצרים ומסתכלים. זה תרפיה לעשות את המפגשים הדמיוניים האלה שלך עם דמויות".
האם יש נושאים למערכונים שמבחינתך הם טאבו?
"כמבצע, יש לי סוג מסוים של קווים אדומים, אם אני מרגיש שזה לועג בצורה בוטה על מישהו באופן אישי. יש מערכונים שאני לא לוקח בהם חלק אם אני מרגיש שמשהו לא נכון מבחינת המכניזם. בעונה הראשונה הייתה כוונה לעשות מערכון על אלי כהן, ואמרתי שבני משפחתו עדיין בחיים ושאני חושש שהם ייפגעו מזה. התנגדתי שיקראו למערכון 'אלי כהן'. ההערה שלי עזרה והסיטה את המערכון מהסיפור האישי שלו לסיפור אחר, כביכול על מרגל אחר. זה סוג של קו אדום - לא לפגוע במשפחה. זה בסדר אם התופעה יוצאת החוצה וזה לא העניין האישי והפרטי הקטן. קווים אדומים זה עניין של טעם. אני עושה גם מערכונים שהם לא אחד לאחד דעתי הפוליטית, אבל הם תורמים להצפת בעיה מסוימת".
שמעתי שאתה ממש שונא להדביק זקנים, וב"יהודים באים" מרובת הדמויות התנ"כיות יש ברוך השם הרבה זקנים להדביק. אמרו שאתה ממש בפוביה רצינית מההדבקה הזאת.
"כן, זה נכון. מצד אחד, אתה רוצה לשחק תפקיד טוב, מצד שני אתה צריך להדביק את הזקן הזה, ובחמש בבוקר מורחים לך אותו לפנים עם דבק, זה לא נעים, ואחר כך זה מדגדג. אני מקטר על זה. אני איבדתי הרבה תפקידים בגלל שלא רציתי את ההדבקות האלה. למשל, איבדתי תפקיד ב'שטיסל' בגלל זה. אחרי שהם הבינו שאני לא מסכים להדבקות הזקן האלה, הם חשבו שאני דפוק בראש".
מערכון "האצבע המשולשת" של זהו זה שהפך לויראלי
ב"זהו זה" אתה ושאר השחקנים מעורבים בכתיבה הרבה יותר מאשר ב"היהודים באים".
"ההבדל הוא שב'יהודים באים' אנחנו כמבצעים באים לעזור להגשים את כוונותיהם היצירתיות של הכותבים, שהמציאו ופיתחו את הרעיון. וב'זהו זה' הכותבים עוזרים למבצעים לממש את הרעיונות. בניגוד לתכניות אחרות, ב'זהו זה' אנחנו כמבצעים מעורבים מההתחלה עד הסוף - יושבים יום יום, קוראים מערכונים, מדברים על העניינים, מספרים על חוויותינו האישיות. בשני המקרים מה שעובד לטובתנו זה ליצור אנסמבל, במובן המלא של המילה, הולכים על אותו גל מבחינת סגנון משחק וסגנון כתיבה".
אחרי תכנית הבכורה מבקרים רבים החמיאו מאוד לאיחוד "זהו זה", ועם זאת כמה מהם הסתייגו במידת מה מהטקסטים שלא היו חדים מספיק לטעמם.
"בהתחלה, אני מוכרח להודות, לא ידענו מה זה הולך להיות. אתה קודם כל עושה את זה. נכון שהיו רגעים לא ממוקדים, אולי רק בתכנית הראשונה. אני מסכים עם חלק מהביקורת. אבל הביקורת הזאת היתה תמיד חלק מהדי-אן-איי של 'זהו זה' לאורך השנים. זאת אומרת, לא כל הזמן הייתה ביקורת טובה. היו ביקורות על מערכונים כאלה ואחרים. אבל אני חושב שמאז התכנית הראשונה מצאנו שפה מאוד מחודדת. בכלל לא חשבנו שיבקרו אותנו. היה בנו איזה תום להיזרק לאירוע, למלא את התפקיד שלנו עוד בלי לחשוב אם אנחנו טובים מבחינה אמנותית או לא טובים. זה לא היה הדבר הראשון שהוביל אותנו. לאט לאט התחלנו להתמקד יותר במה שקורה ולא לפחד".
"בהתחלה חשבנו - מה לעשות כש'זהו זה' חוזרת? בטח נעשה את הדמויות, נעשה זקנים, נעשה באבא בובה, נעשה ארווין. קודם כל שיהיו יסודות שיחזירו אותנו ואת הקהל שלנו לאיזשהו מסלול. לאט לאט אתה לא צריך את היתדות האלה, ואתה משתמש בהם רק כשבאמת צריך אותם. עובדה שאנחנו משתמשים פחות בדמויות העבר, ופתוחים למה שקורה מסביב".
זה מעיד שאתם לא חוששים לקחת סיכון.
"נכון, לא חששנו לקחת שום סיכון. קפצנו ראש. הדמויות מהעבר הן יתדות טובים. אבל מתברר שאנחנו כבר לא צריכים את היתדות האלה, אנחנו יכולים לרוץ עם הדמיון. וזה תהליך שעברו גם הכותבים והעורכים. ההישג הגדול שלנו הוא שהוכחנו שאנחנו רלוונטיים, מיוחדים ושיש לנו את הסגנון שלנו. הוכחנו שאנחנו יודעים להפתיע, ורוב התכניות באמת מאוד מצחיקות. אני לא מאמין שעשינו את זה במהירות שכזאת. זה הישג ראוי".
"הקסם הזה של המפגש שלנו ב'זהו זה' - זה דבר שלא קורה כל יום", מוסיף מושונוב. "בתוך הקורונה שהיא הזיה בפני עצמה, בתוך הפאניקה וגיל הסיכון, פתאום אתה חוזר לילדות. זה הזוי לגמרי. כל אחד מוציא את המיטב. צלחנו את כל הפחדים. לא התעסקנו איתם בכלל. באו, שאלו אם אנחנו מסכימים, אמרנו כן מיד, בלי להיכנס למשא ומתן מפרך, וזה קרה. וזה ממשיך להתגלגל. היתרון שלנו כזהו זה, הוא שאנחנו המשכנו לתפקד כל אחד גם בלי זהו זה, וכשחזרנו הביתה, היה בית. הבית הוא הרוח והדינמיקה שקורית בינינו, העורכים והכותבים. זו דינמיקה אולד סקול. ניסיתי לפענח הרבה את סוד הקסם שהיה לנו, ואני חושב שהוא בעצם ברוח שאנחנו מביאים לביצוע עצמו. חזרנו הביתה, וזה עובד. אני חושב שההישג הגדול שלנו הוא שהצלחנו לשמור על האווירה של השידור החי גם בשידור המוקלט. אני רואה בזה הישג. זה דבר שלא החלטנו עליו מראש אבל הוא נוצר תוך כדי".
תכנית "חדשות הבוקר" בהגשת ניב רסקין של קשת צילמה ריאיון עם שניים מכוכבי "זהו זה" אבל לא שידרה אותו, וגורם בתעשייה מגלה כי בשיחה של תכנית הבוקר של קשת עם התאגיד נומק גניזת הראיון בכך ש"לא אישרו להם מקשת, מלמעלה, לשדר את הריאיון". זה יותר מבאס או יותר מחמיא שבערוצים המתחרים רואים ב"זהו זה" איום?
"זה נחמד לשמוע, אבל אנחנו לא במשחק התחרות הזאת. בעקרון אני לא אוהב שכל ערוץ יוצר את הגיבורים של עצמו והם לא יכולים להיות גיבורים במקום אחר. זה נראה לי מטופש. אבל זה חלק מהמשחק. אני שמח שאני לא שם"
אחד החלקים הכי קסומים ב"זהו זה" הם ביצועי השירים שלכם, ונודע לי ששוקלים להוציא את השירים באלבום. תוציאו מהדורה מיוחדת של חולצה ותקליט?
"עכשיו כשאני יודע ששוקלים להוציא אלבום אני אדרוש יותר סולואים. השירים זה המתנה של 'זהו זה', זה נס ממש, שגם מספר את הסיפור שלנו. ההתאמה הקולית מספרת על ההתאמה של הצוות בכלל. אני מצדיע לאמיר לקנר שמעבד לנו את כל השירים, ועל הבחירות הנפלאות של העורכת אתי אנטה".
אחת מגרסאות הכיסוי שביצעתם היה לשיר "היא תבוא" של אריק איינשטיין ז"ל, שהיה חברך. בעבר אמר לי איינשטיין בריאיון כי הוא לא אוהב שעושים גרסאות כיסוי לשיריו. נראה לי שהוא היה אוהב את הגרסה הזאת, שבטח התרגשת לבצע.
"כן, אני יודע שלאריק היתה בעיה עם גרסאות כיסוי לשירים שלו. זה תלוי מאיפה אתה מביא את הביצוע - האם אתה מבצע אותו כשירה בציבור, סתם בשביל הכיף או שיש לזה משמעות. כמעט לכל השירים שביצענו ב'זהו זה' היתה משמעות למה שקורה עכשיו, ביומיום המוזר שאנחנו חווים. 'שיר לשירה' של יהונתן גפן בא בטיימינג מסוים, והם חלק מההתמודדות עם מה שקורה ואמירה לאנשים שהם לא לבד".
לפני יותר משש שנים אמרת שאתה וצבי שיסל מתכננים ליצור סרט תיעודי על אריק חברכם. משהו קרה עם היוזמה המעניינת הזאת?
"כן, היו לנו כוונות טובות לעשות סרט. ברגע שהתחלנו לעבוד על הסרט, דיגיטציות וכל מיני דברים, שמענו שב-yes עושים סדרה על אריק ('אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי'), וזה איכשהו הוציא קצת את הרוח מהמפרשים, אני מודה. אנחנו גם השתתפנו בסדרה של yes. אני חושב שאולי יום אחד ישתמשו בחלק מהחומרים המופלאים האלה, אולי זה יהיה אנחנו, לא יודע".
אילו אי דיוקים או טעויות היו בתדמיתו של אריק?
"כל הקטע של התוויות שאתה שם על בן אדם - נכון שיש בהם חלק מהאמת, אבל לא תמיד. 'אוהב להיות בבית' זה נכון מאוד, אבל זה לא רק להיות בבית. הוא כל כך אהב לצאת ולטייל. היינו מטיילים בתל אביב, שלא לדבר על הטיולים הגדולים שהיינו עושים לגליל. זה רחוק מלהיות בבית. נכון, זה לא אומר שהוא הלך למועדונים, אבל כמו כל בן אדם, אי אפשר לתייג אותו בדבר אחד".
מה היה אומר אריק על ימי הקורונה האלה, ועל כדורגל בלי קהל?
"לדעתי הוא היה די רגוע. לא חרדתי ברמה שלי. אני שומע מה אריק היה אומר (מושונוב מחקה את קולו של איינשטיין): 'זה יעבור, אל תדאג, זה יעבור! הביאו לנו קורונה מקורונה!'. נחסכה ממנו אי הוודאות בגיל הסיכון. ולגבי כדורגל בלי קהל, זה לא היה משנה לו. הוא היה שמח מאוד שהפועל ניצחו בחיפה. וואו, זה היה גורם לו הנאה גדולה מאוד. מבחינתו, שהמשחקים ימשיכו להיות בלי קהל אם הם מביאים ניצחונות".
הבנתי שמכל הקאסט של 'זהו זה', אתה השחקן הכי חרדתי, יושב עם מסיכה ואלכוג'ל בקריאות, בניגוד לאחרים כמו קושניר וגידי גוב שלא מבוהלים מהקורונה בכלל.
"אני האיש ששומר על הכללים של הקורונה מהיום הראשון וצורח על אנשים שמוותרים. בלתי נסבל מצדי. אנחנו די ממושמעים, אבל אני בהקצנה. תחשוב על הימים הראשונים, על אי הוודאות והפחד שקיים עד היום. אבל בהתחלה לא ידענו אם בכלל נוכל להפיק את התכנית בתנאים האלה. אנחנו יושבים במרחקים של לפחות שני מטר אחד מהשני בחזרות, ויש מין אווירה של לדבר דרך מרחק. אבל בתוך כל הריחוק הזה יש צורך גדול במגע, וזה מתורגם בעשייה, במערכונים".
משבר הקורונה הוביל לרגע דרמטי חסר תקדים בחייהם של מושונוב ושותפו הוותיק שלמה בראבא. ב-11 במרץ בוטלה הצגת הבכורה של "הקומיקאים" בתיאטרון חיפה בכיכוב השניים רגע לפני שהייתה אמורה לעלות - לאחר שנתניהו ומשרד הבריאות הכריזו על החרפת מגבלות הקורונה. בעקבות מתווה החזרה לשגרה של עולם התרבות, הצגת הבכורה תתקיים בסופו של דבר ב-15 ביולי. "עמדנו לפתוח את ההצגה הראשונה של 'הקומיקאים', כבר היינו מאופרים, לבושים ומוכנים לעלות לבמה, והורידו אותנו עוד לפני שעלינו כי אסור היה להתכנס מעל מאה איש. מאז ההצגה מחכה. אני ממש רוצה כבר לחזור לעשייה הזאת. התקציב למוסדות התרבות עליו הוכרז מעודד מאוד, אני מקווה שהתכניות ייושמו ויחזירו את עולם התרבות למסלול יצירתי. יש פחד גדול שהמקצוע הזה, הפורמט הזה של תיאטרון, הולך להשתנות לפחות לתקופה הקרובה. ענף שלם צריך למצוא דרך איך לעשות את זה, איך לשחק עכשיו? מה, ישנו את הבימוי וכבר לא יעמדו קרוב אחד לשני? או שיעשו לנו בדיקות ערב ערב ומי שלא בריא לא ישחק? אני לא יודע איך זה יהיה".
בהצגה "הקומיקאים" יש מערכת יחסים מורכבת בין צמד דמויות הבדרנים שלכם, יחסי אהבה שנאה. זה מתכתב עם הזוגיות האמנותית שלך ושל בראבא במציאות? היו תקופות שלא יכולתם לסבול אחד את השני?
"אנחנו בפירוש יכולים להבין את מערכות היחסים של שני הבדרנים האמריקניים האלה על הבמה, אבל זה לא אומר שזה ממש היחסים בינינו. אנחנו יכולים להבין איך אפשר להגיע לפינות האלה. לאורך השנים עבדנו הרבה ביחד, יצרנו שישה ערבי בידור ושרדנו הרבה זמן. היינו ממש צמד קלאסי, משלימים אחד את השני, הפכים - אחד יותר עם סוסים ואחד יותר רגוע. נכנסנו ישר למשבצת של בידור יהודי מה שנקרא, והומור ישראלי אותנטי. כן, עברנו מהמורות. יש בהיסטוריה דינמיקה כזאת של צמדי בידור, שבשלב מסוים מתחילים להתבלבל. אצלנו זה לא נפסק בהיעלבות גדולה. רצינו אוויר לנשום וללכת לעבוד בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. הייתה תקופה של פרידה טוטאלית כי כל אחד התעסק בענייניו וכמעט לא נפגשנו בכלל לעשייה משותפת".
היה איזה רגע או אירוע שהיה הקש ששבר את גב הגמל בזוגיות שלכם?
"לא היה אף אירוע כזה. אני זוכר שרצינו להמשיך בדרך מסוימת, וזה איכשהו לא הלך לכיוון הזה. רצינו להתפתח לכיוון טלוויזיוני וזה איכשהו נתקע. היה לי עצוב שלא נתנו דגש על זה. כי ליצור סדרה לטלוויזיה זה תהליך יחסית ארוך. איכשהו לא היה לנו את הכוח להמשיך בכיוון הזה. אבל מאז עשינו דברים ביחד, ועוד נעשה דברים ביחד".
בהנחה שראית את "הריקוד האחרון" עם ג'ורדן, מה דעתך על ההתנהגות של ג'ורדן? באמת צריך להיות דיקטטור כדי להצליח בחיים?
"בוודאי שראיתי. אני לא יודע אם נכון לקרוא לו בדיוק דיקטטור, אבל במקרה שלו זה עבד. צריך לבחון את זה בעיניים לא ישראליות במובן של הישגיות בספורט. הוא מהמעטים באמת שהשקיעו. זה לא שהוא רק בא בקטע של 'אני סטאר, יש לי את כל הנתונים, ואני יכול להביא מספרים טובים וניצחונות'. זה לא רק זה. הוא גם עבד מהבוקר עד הערב, השתפר, הטעין את עצמו כל הזמן במוטיבציה כי אחרת זה לא היה עובד. אני לא חושב שהוא היה דיקטטור אבל היה קשה להיות לידו. תשמע, יש הרבה שחקנים שמתייחסים רע אחד לשני אבל לא מגיעים לתוצאות".
היה פעם שחקן או במאי או מישהו בתעשייה שהתנהג אליך כמו ג'ורדן לחבריו?
"היה את זה פעם בסרט זר שצולם בארץ עם כריסטופר ווקן ('War Zone'), כשהייתי ממש צעיר. הוא דיבר אליי לא יפה. היתה סצנה שהייתי צריך כאילו לנהוג ברכב. אם אתה נתקע בטקסט אי אפשר להתחיל מיד מאותו מקום, אתה צריך לעשות את כל הסיבוב של יפו, לחזור חזרה לנקודת המוצא ולהתחיל מחדש, ואי אפשר היה לעשות רוורסים. אני נתקעתי בטקסט מיד בשורה השנייה. אני מבקש קאט, אומרים לי אוקיי, ועושים את כל הסיבוב הזה במשך עשר דקות עד שמגיעים שוב להתחלה. ושוב נתקעתי בטקסט. ואז כריסטופר ווקן התחיל לדבר אליי לא יפה. הוא צעק עליי בקול לא נעים: 'ג'סט ריד יור ליינס! ג'סט ריד ד'ם!'. הוא דיבר אליי כמו אל אחד שנמצא במקצוע הלא נכון. הוא לא דרבן אותי כדי שאני אהיה יותר טוב, זה בטוח. הוא רק רצה שייגמר יום הצילום הזה.
"במקרה אחר, בסרט 'מסע אלונקות' שיחקתי אחד שלא מתאים בכלל להיות צנחן. הבמאי ג'אד נאמן התייחס אליי כמו אל הדמות. גם ברגעים שלא צילמנו. הוא דיבר אליי כמו אל טירון מושתן. לא ידעתי בהתחלה שזאת מניפולציה. פשוט לקחתי את זה ללב. כנראה המרמור הזה הכניס איזה צבע לדמות הזאת ששיחקתי אז. אתה גם צעיר ולא יודע כל כך מה רוצים ממך. זה בלבל אותי".
מזל טוב על האירוסין של בנך מיכאל עם בת זוגתו שירן קריחלי. החתונה תהיה כמו בסרט בו כיכבת - "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי?
"ברור שזה עבר לי בראש. השד יודע איזה חתונה הם יעשו. אני עוד לא מעורב בזה. זה אחד הרגעים הכי מרגשים, לחתן ילד שלך, ועוד חתונה עם גרוזינית!", אומר מושונוב וצועק משהו בגרוזינית. "אנחנו מתרגשים מאוד מהאירוע".
מיכאל מושונוב ובת זוגו חושפים את אירוסיהם בחודש שעבר
בשבוע שעבר, במסגרת אירוע קולנועי בינלאומי מיוחד שהתקיים ביוטיוב בהשתתפות פסטיבלים יוקרתיים מהעולם, הציג פסטיבל ירושלים הקרנה מיוחדת של "חתונה מאוחרת". איך אתה מביט בסרט הזה בפרספקטיבה של כמעט 20 שנה?
"זאת הייתה חוויה גדולה מאוד להשתתף בסרט הזה, שבו התמודדתי עם למידת גרוזינית מהבוקר עד הלילה ובעיקר עם תפקיד שאפילו לא חלמתי לקבל. לא חשבתי שאני הקאסטינג המתאים לתפקיד כזה. אבל דובר ראה משהו בבולגרי שאיכשהו התחבר לגרוזיני. זה פתח לי דלתות. ראו את זה במאים חשובים בעולם והתעניינו בי. בעקבות הסרט הזה פתאום התחלתי לשחק בסרטים בינלאומיים. זה סרט אמיץ מאוד ויש בו סיפור עלילה כל כך יפה".
יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"אני מתחרט שלא התחלתי לביים מוקדם יותר. יכולתי לפתח את הסקרנות הזאת מוקדם יותר. אני מתחרט על זה שלא ניצלתי את מעמדי ביצירת פרויקטים מעניינים, אלא זרמתי עם המקצוע לאן שהוא הוביל אותי. חוץ מכמה פרויקטים שכן היו יוזמה שלי, כמו בימוי ההצגה 'הכיסאות' בתיאטרון הבימה, שזה היה הדוקטורט שלי בתיאטרון. אני מתחרט שאיחרתי להיכנס לעולם הטכנולוגי, הדיגיטלי, וזה גורם לי לקשיים. אני מתחרט מאוד שלא המשכתי לשחות בבריכת גורדון, אחרי 15 שנה ששחיתי יום יום".
היית פעם בטיפול פסיכולוגי?
"כשהיינו יותר צעירים הלכנו לטיפול זוגי. אתה עומד מול עצמך, מגלה דברים על עצמך. בטיפול עלה נושא היכולת לבטא את עצמי יותר בחיים, להביע יותר רגשות. עלתה התיזה שאני סגור יותר ממה שחשבתי. הייתי בטוח שאני חופשי ומאושר, והתברר לי שזה לא בדיוק ככה. תראה, פסיכולוגיה והדרכה עוזרות, צריך את זה ברגעים מסוימים, במיוחד אם אתה נמצא בלופ עם עצמך שאתה לא יכול לצאת ממנו. אבל באופן בסיסי זה סוג של משחק. אתה תופס תיזה ומתחיל לשחק איתה. ולא בטוח שזה נכון. אבל אם במקרה זה עוזר לך אז יכול להיות שזה נכון. אבל אין בזה שום דבר מוחלט חוץ מאשר במצבים קיצוניים. אצלי, במקרה מסוים זה עזר לי ובמקרה אחר זה לא עזר לי. למשל, בגיל 30 או 32 היה לי רגע שהיה לי משבר. הרגשתי מעמסה מאוד כבדה עליי. הייתי נשוי צעיר, עם ילדים, חובות, משכנתאות ופאניקה. היה לי התחלה של בלבול שהייתי צריך לפתור אותו, ולאו דווקא במישור המקצועי אלא רק במישור האישי, וזה מאוד עזר לי. אבל זה לא עזר לי במקומות אחרים, זה לא עזר לי לתקן את עצמי במקומות שרציתי שיהיו מאחוריי".
מושונוב עוצר לרגע. "אתה יודע", הוא נאנח, "ככל שאתה מתבגר, מסתבר לך שרוב החיים הילד שבך הוא האיש שמגיב ומקבל את רוב ההחלטות, שהן בעיקר רגשיות. באיזשהו שלב אתה מתחיל לנהל דיאלוג עם הילד שבך. אתה כבר בוגר, אתה כבר לא הילד הזה. יש לך ילדים. אז אתה מנחם את הילד הזה שבך, שלא יסבול יותר מדי, שלא ייקח ללב. אתה אומר לו, הנה, אוהבים אותך, רואים אותך, יש לך זכות קיום. זה סוג מסוים של דיאלוג שעוזר לי לפעמים".
בשנה הבאה הילד בן שבעים. ההצגה "הקומיקאים" בכיכובך עוסקת גם בזקנה, ובסכנה שנשקפת לאמן להיות לא רלוונטי. זה אישיו מבחינתך?
"בוודאי שהזמן הוא אישיו. במיוחד כשנגיף הקורונה הזכיר לנו פתאום מה הגיל שלנו. אתה יודע שאתה לא ילד אבל אף פעם לא הגדרת את עצמך כקשיש. פתאום אתה מוגדר. מישהו הגדיר אותך כמי שאינו כמו הצעירים. פתאום אתה רואה את הגיל מול העיניים שלך בצורה בולטת. כמובן שאתה רואה את זה גם בקמטים שהאיפור לא יכול לעזור להם. זה ישנו באווירה. אני שואל את עצמי: עד מתי? והאם אני אמשיך לעשות את מה שאני אוהב לעשות? ככל שאתה מתבגר במקצוע, התפקידים פחות מאתגרים. אם אתה לא יוזם את הפרויקט עצמו, התפקידים נהיים פחות טובים. למזלי עשיתי לעצמי את הערב הזה שנקרא 'מפגש מושונוב', שכבר רץ ארבע שנים, שמתעסק בין היתר בנושא הזה. כל הערב הזה הוא מסע בידורי חצי סטנדאפיסטי על הגיל. כשבא 'זהו זה', ואנחנו שוב ביחד, זה הוכיח לנו עד כמה הרלוונטיות והאנרגיה המקצועית לא קשורות לגיל. לא יכולנו לחלום על דבר טוב יותר מאשר המפגש הטלוויזיוני הזה".
לקינוח, וכמחווה לזכרו של מגיש התכנית "סטודיו למשחק" ג'יימס ליפטון שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים, שאלנו את מושונוב את עשר השאלות שנהג ליפטון להפנות למרואייניו.
מה המילה האהובה עליך?
"סבא מוני".
מה המילה הכי פחות אהובה עליך?
"טנטטיבי".
מה מדליק אותך?
"אמנות טובה".
מה מבאס אותך?
"חוסר סובלנות".
איזה צליל או רעש אתה אוהב?
"ה'בום' בתכנית 'שירים ושערים' לפני שיש גול".
איזה צליל או רעש אתה שונא?
"מקדחות".
מה הקללה האהובה עליך?
"מיקרוב".
באיזה מקצוע, מלבד זה שאתה עוסק בו, היה מעניין אותך לעבוד?
"נהג מונית".
באיזה מקצוע ממש לא היית רוצה לעבוד?
"קצב".
אם גן עדן קיים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך בשער הכניסה?
"תעשה באבא בובה!"