"נבסו", קומדיית המצבים העוסקת בחייו של פרסומאי ממוצא אתיופי הנשוי לאשכנזיה, ובהכרח בגזענות המקיפה את כל ההוויה סביבם, חוזרת עכשיו לעונה חדשה, שנייה במספר. זה לא תמיד כך, אבל במקרה הזה - לתזמון שלה יש משמעות מיוחדת.
אחת מגדולותיה של הסדרה היא היכולת להנכיח היבטים של גזענות יומיומית, אגבית, ועוד לשמור על נימה הומוריסטית. על כן היא זכתה להערכה רבה בעולם, ואף נמכרה לרשת פוקס. אולם את העולם לא כל כך מצחיקה כרגע גזענות כלפי שחורים.
מאז ששוטר לבן ממיניאפוליס לחץ את ברכו אל צווארו של ג'ורג' פלויד, המחאה נגד היחס לקהילה השחורה הבעירה את הרחוב האמריקני, שלא מוכן לשאת יותר אלימות פיזית, מילולית, סימבולית או ייצוגים אחרים שלה - החל מפסלים המנכיחים את מורשת האלימות הזאת ועד סרטים וסדרות טלוויזיה הכוללים יחס פוגעני. להוציא הפגנות בודדות, ישראל עדיין לא לוקחת חלק במחאה הזאת, אך אירועי הקיץ שעבר - ימי הזעם על הירי בסלומון טקה - עוד טריים בזיכרון הקולקטיבי.
בתזמון הזה, הנוכחות של "נבסו" בפריים טיים היא אתגר. בין הומור למסר חברתי, עליה להתמודד ברגישות עם סוגייה טעונה מאין כמוה, ועדיין להזמין את הצופים אל המסך באמצעות האופי הידידותי שלה. "נבסו", כמו הגיבור שלה, מהלכת בין הטיפות הללו מאוד בזהירות, אולי בזהירות גדולה מדי - היא מציעה אמנם יותר מבדיחות על חיי נישואין בין אנשים מרקע שונה, אבל גם לא נותנת פטיש כועס מדי לראש.
שני הפרקים הראשונים של העונה החדשה - הראשון שבהם שודר אתמול (מוצ"ש) ברשת 13 - מדגימים זאת היטב. לצד הומור משפחתי לעוס מסוג שמופיע כמעט בכל סיטקום ישראלי, יש בהם מסר אמיץ למדי מצד סדרת טלוויזיה, משום שהיא תוקפת בעיקר את האכסניה שלה - עולם המדיה, התקשורת והפרסום. אלו, לפי "נבסו", יודעים לנצל היטב באופן ציני קיטוב, סטריאוטיפים ופוגענות לצרכי רייטינג וכסף - באותה מידה ניהיליסטית שבה הם מנצלים דימויים של אחדות וקירוב לבבות. כך מארחת "נבסו" את שותפתה לערוץ, "המירוץ למיליון", כשהאמהות של שני הגיבורים, אלמיטו וניצה (מסקי שיברו וחנה לסלאו), מחליטות להתחרות בו יחד ("אתיופים תמיד מנצחים בריאליטי, אלו חוקי הפורמט"), ומבינות שכדי לצלוח את האודישן הן צריכות לטנף אחת על השנייה, בעידודו של גילי, הגיבור (יוסי ואסה).
לצד זאת, חצים רבים מופנים כלפי גילי. הגיבור, דמות אופורטוניסטית למדי, מזהה היטב את הגזענות הגלויה והסמויה שמופנית כלפיו ומיואש מהניסיון לנצח אותה, אז לא פעם הוא בוחר לנצל אותה בעצמו. מעצבן אותו שבמשרד מתעקשים שהוא והזמר סטפן שייכים לאותה עדה (מוצאו של האחרון הוא מטוגו)? בשביל להביא אותו ליום ההולדת של הבת שלו הוא ינצל את האופן שבו הישראלים לא מבדילים בין שחורים: הוא משכנע את הזמר להחליף אותו בשמירה בצבא ויספר לו שהבת שלו היא פליטה מאומצת שההורים שלה גורשו. בפרק אחר הוא הופך בטעות לסמל של מחאה נגד גזענות, לאחר שהוא מגיע להפגנה כדי לקבל עוד עוקבים לאינסטגרם ולפגוש מכרים משכבר. השימוש של גילי בנושא, כך נראה, הוא ציני גם כן. כל פעם שהוא עושה צעד מהסוג הזה - בסוף הוא מפסיד. ספק אם יש מוצא מהסבך הזה.
"נבסו" היא סדרה חכמה, אבל כל הזמן נדמה שהיא במרחק כמה צעדים נוספים מלהפוך למצוינת או סתם לתופעת קאלט. לבד מההומור שלא פעם הוא צפוי וכמעט אוטומטי, אחת הסיבות לכך היא שהסדרה סובלת מתצוגות משחק בינוניות למדי, כשסצנות שלמות בה מדוקלמות ומלאכותיות.
ועדיין, "נבסו" מצליחה להנכיח נקודה חשובה מאוד: היא ממחישה עד כמה גזענות והפגנת דעות קדומות אינן תופעת קצה, אלא כזו שנוכחת כמעט בכל היבט של החיים ועד כמה הן משמעותיות בההוויה של מי שחשוף להן כל הזמן. בזמנים כאלה, דווקא "נבסו" הידידותית למשתמש יכולה להעביר שיעור חשוב למי שמביט בתימהון על הכעס הגדול מעבר לים.