סארטר כתב: "הגיהנום הוא הזולת". המשפט הידוע מרחף כצל מעל לחייה של גיבורת "לאבד את אליס", במאית מצליחה שמזמן לא יצרה סרט חדש (איילת זורר), שחייה השלווים לכאורה - בורגנות שלווה בזכרון יעקב עם שלושה ילדים, הבעל דוד שהוא גם שחקן מצליח (גל תורן, שפשוט נמצא בכל מקום) וחמות מעיקה (חלי גולדנברג) - מלאים בסיטואציות חברתיות ששום דבר טוב לא יוצא מהן, מזרה שיורקת עליה בחניון, יין שנשפך עליה בטעות בפרמיירה חגיגית ועד הטרדה מינית מצד השכן (יוסי מרשק).
באופן מקרי (או שלא) היא נתקלת ברכבת בצעירה בשם סופי (ליהי קורנובסקי), שמסתבר יודעת עליה הכל, אומרת לה עד כמה היצירה שלה השפיעה עליה עמוקות, שינתה את חייה ובגללה היא רצתה ליצור קולנוע. דווקא חוויה נחמדה ומחניפה לאגו, לא? ב"לאבד את אליס", הסדרה החדשה של HOT, זוהי תחילתו של סיוט שמערער את כל חייה של הבמאית, ומוליד אובססיה הדדית והרסנית, שתסתיים, יש להניח, באסון.
סופי, אותה צעירה סטוקרית, שלא למדה באופן מסודר, כתבה תסריט שבאופן מפתיע זוכה לשבחים מקיר לקיר. היא עצמה צעירה, מלאת ביטחון עצמי, נהנית מהחיים והכל בא לה בקלות. היא מציפה אצל אליס, כמו גם אצל דמויות אחרות, את כל חוסר הביטחון העצמי - החשש מאי היכולת ליצור, הקשיים שהיא מסרבת להודות בהם בינה לבין עצמה בחיי הנישואים, הפחד מחוסר רלוונטיות, החרדה שהחיים נוזלים בין הידיים ככל שהזמן עובר, ובעיקר הצורך שלה ושל בעלה - שני אמנים - בהערכה והכרה.
מפה לשם, אליס ובעלה נעשים מעורבים בסרט, שהתסריט שלו עצמו מטריד ואפל, בעוד סופי מרשה לעצמה לחדור עוד ועוד אל תוך חייהם הפרטיים ולתמרן אותם כהוגן. ההודעה לעיתונות מלמדת שהדבר יתרחש גם בכיוון הנגדי, אבל להוציא מעקב אינטנסיבי באינסטגרם, זה עוד לא ממש עלה בשלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים.
הסדרה שיצרה סיגל אבין, אשת טלוויזיה ותיקה ומוערכת, היא מעשייה על מצוקות של אנשים יוצרים ועל הזדקנות של מי שפעם היו הדבר הבא ועכשיו הדבר הבא דולק אחריהם. ברובד פסיכולוגי יותר, זה סיפור על קושי להציב גבולות - כך למשל הבית של אליס ודוד מלא בחלונות גדולים ולכן הוא חשוף מאוד. לאט לאט עוד גבולות אינטימיים נפרצים, ואפילו הגבול בין התסריט, כלומר: האמנות, למציאות. בכך "לאבד את אליס" מזכירה במשהו את הסרט "ברבור שחור" או את "בירדמן" - שתי יצירות בולטות מהעשור האחרון שבהן היומרה האמנותית וחוסר יציבות נפשית כרוכות זה בזה באופן עמוק, וגובות מחיר כבד מהגיבורים.
זאת סדרה חכמה, גם אם מלאכותית מעט (דמותה של סופי קיצונית מאוד, ובינתיים עוד לא ברור לנו מה עומד מאחורי ההתנהגות שלה), שנהנית ממשחק מצוין של כל המעורבים. קורנובסקי וזורר כל כך משכנעות בתפקידים הראשיים שזה מפחיד, והתואר הזה הוא אכן המילה הנכונה לתאר את הסדרה הזאת, מותחן אפקטיבי מאוד שפוזל לכיוון האימה. העובדה שהיא בנויה דווקא סביב חיי בורגנות ויצירה סולידיים, רק מעצימה את הדיסוננס.
אלא שזאת גם הצרה עם "לאבד את אליס": היא אינטנסיבית באופן קיצוני. כל סצינה מחזיקה את הצופים על הקצה, כאילו משהו איום ונורא עומד לקרות בכל רגע נתון. כל אינטראקציה עקומה הופכת לנורה אדומה שמהבהבת במלוא העוצמה. זאת תאונת רכבת שעומדת לקרות, רק שלצופה זה ברור מהרגע שהיא יצאה מהתחנה. הכל פשוט יותר מדי: התוצאה היא חוויה צפייה מעיקה ומתישה, שאין בה נחת או רגעי שלווה.
בסופו של דבר, הסדרה הזו מחויבת מאוד למטרה שלה - לתאר באימה את המאבק הבין-דורי התמידי בעולם התרבות. אלא שגם אם קו העלילה צופן בתוכו עוד התפתחויות מסעירות, "לאבד את אליס" מאבדת בדרך גם את הצופים, שמאבדים בתורם את הסבלנות.