(בסרטון: עימותים מול הבית הלבן: מפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא לשעבר אנדרו ג'קסון)
א. הדיווח של ברוך קרא ואבישי בן חיים במהדורת חדשות 13 אמש מהפגנת הימין נגד מערכת המשפט בתל אביב - אותה אחת שבה נזקק עיתונאי הערוץ המתחרה, אמנון אברמוביץ', לליווי משטרתי - צרם מכמה בחינות. קודם כל, בקושי שמעו מה הם אומרים, דבר שגרם אפילו למגישת המהדורה המוקדמת לקטוע את השיחה איתם.
אלא שהחירשות הטלוויזיונית הייתה כנראה לטובה, כי מה שכן נשמע מצד שני העיתונאים הבכירים היה בעיקר להג לא מרשים. שניהם נשלחו לשם כדי להמשיך להציג את "שני הצדדים", ובעיקר לפרשן את המתרחש - כלומר להציג את עמדותיהם הידועות בנושא: התיאוריה הגמישה מאוד של בן חיים על התמיכה בנתניהו כייצוג נאמן של רצון כלל "ישראל השנייה" - כששום פרט, גם לא העובדה ש-200 איש בלבד, לפי הדיווח, נכחו שם - תגרום לו ולו לפקפוק קל; קרא שם כדי לתת לו משקל נגד, אבל בעצמו לא הוסיף הרבה.
לא ברור מה רע בסתם לשלוח כתב לדווח על ההפגנה, או מה היה הכרחי כל כך באירוע שהצדיק את שיבוץ השניים בה, לבד מרצון לעורר מריבה ביניהם על המסך (המערכת הסתפקה בתמונות ודיווח תמציתי בלבד מהפגנת שמאל-מרכז שהתקיימה גם כן בתל אביב באותו זמן). ואמנם, אכן נראה כי אין לכך כל תכלית מלבד לשווק את הוויכוח בין השניים, ולעורר עיסוק פרסונלי בעיתונאים במקום בסיפור עצמו, אלא שהם אינם הסיפור - משהו שקל לשכוח בעידן הטוויטר בין חיבוב ושיתוף.
הפעם כיכבו בדבריו של בן חיים דוד המלך ובנימין זאב הרצל, שלדבריו הציבור מחל להם על חטאיהם וכך ניתן להסביר כביכול את המחילה של הציבור היום לנתניהו. מילא הפסיכולוגיה הפוליטית, מילא הפרופורציות ההיסטוריות - היה מגוחך הרבה יותר לשמוע את בן חיים טוען בתוקף שאין תרבות הפגנה של עניים בישראל, כהסבר למיעוט המשתתפים. מעניין, אם כן, איך מסביר בן חיים הפגנות רבות של "ישראל השנייה" בעבר ובהווה, מוואדי-סאליב ועד הפנתרים השחורים, מתנועת האוהלים בשנות ה-70 ועד מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה בקיץ שעבר, את מפגיני כיכר הלחם ופעילי "נכה לא חצי בן אדם", וזה כמובן אם מניחים בצד הפגנות חרדים וערבים, המגזרים העניים ביותר בישראל, שעשו לאורך השנים שימוש נכבד בכלי הזה.
ב. להוציא העניין הזה, המהדורה של 13 מסגרה באופן חד את דיוני ועדת הכספים אתמול, שעסקו בהטבות מס לראש הממשלה - בעוד ברחובות המשבר הכלכלי גואה ובמשרד האוצר מזהירים כי הוא הגרוע מזה עשורים.
"בזמן שהמשבר הכלכלי החריף מתפשט ברחובות ישראל, כנסת ישראל התנהלה היום כמו ביקום מקביל", פתח עקיבא נוביק בכתבה שלוותה בנימה אירונית, ואליו הצטרפו גם דברי ההקדמה של המגיש אודי סגל, הפרשנות הכלכלית של מתן חודורוב והמעבר המיידי לכתבה של מיה איידן על הסובלים מהמשבר הכלכלי.
איכשהו, סוף המהדורה נראה ונשמע אחרת לגמרי: כתבה של נגה ניר נאמן על יהלומי מעבדה "מוזלים" ועוד פרק בפרויקט של אלמז מנגיסטו על נקיון המים במלונות וצימרים יוקרתיים ברחבי הארץ - בשני המקרים מדובר ברכישות מותרות שקצת תמוה, שלא לומר מנותק לחלוטין, לעסוק בהן ולהקדיש להן זמן מסך כה משמעותי בליבו של משבר כלכלי כה עמוק. לפעמים, גם הקצה של מהדורת החדשות יכול להיראות כמו ביקום מקביל.
ג. ואם כבר הפגנות: יונה לייבזון מסקרת בחדשות 12 בפירוט ראוי לציון את מחאת Black Lives Matter בארצות הברית מאז תחילתה. אולם, אמש היא והמהדורה פספסו פרט מהותי. לייבזון דיווחה על מפגינים שניסו להפיל פסל של הנשיא האמריקני אנדרו ג'קסון, וגם כתובית הכותרת עסקה בכך, אלא שלא פורט למה. ג'קסון היה בעל עבדים, ובמשך כהונתו בלם ניסיונות לבטל את העבדות. בנוסף, הוטחה נגד הנשיא הזה ביקורת חריפה מאוד בשל מדיניותו כלפי אמריקנים ילידים, שיש שמתארים אותה כ"טיהור אתני".
ללא ההסבר המצומצם הזה, נדמה כאילו המפגינים החליטו להפיל סתם סמל לאומי באופן אנרכיסטי, ולא דמות שנויה מאוד במחלוקת, המזוהה בין היתר עם אחריות לפשעים גזעניים. אפשר להסכים עם המעשה של המפגינים ואפשר גם לבוז להפלת פסלים היסטוריים, אבל אי אפשר להבין את הפעולה הזאת ללא ההקשר החסר, הרלוונטי מאוד. כשהקשב הציבורי מתמקד בפעולות המחאה בארה"ב במקום בסיבות להן, חשוב שתקשורת החוץ תקפיד להסביר את מה שרואים משם אבל לא בהכרח מכאן.