וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עם קצת יותר תעוזה ומקוריות, שירי מימון תהפוך לזמרת בולטת וחשובה

26.6.2020 / 8:26

באלבום החדש של שירי מימון כלולים כמה שירים בינוניים, שמדגישים את הקושי שלה לגבש קול ייחודי או מחדש. קצת חריגה מהקווים יכולה רק להחמיא לה. וגם: האלבום החדש של ארקדי דוכין עוסק בקורונה. זה אוסף שירים משונה ותמוה, אבל גם מרגש לאללה

צילום: שלומי גבאי

שירי מימון - נשימה

הזמן עושה את שלו: מימון, איכשהו, היא כבר אחת הזמרות הוותיקות במיינסטרים הישראלי, ועכשיו היא מוציאה את אלבומה השלישי, שמאגד סינגלים שיצאו לאורך שש (!) השנים האחרונות. הוא מוקדש לגיטריסט שליווה אותה לאורך תקופה ארוכה, יונתן פריג', שמת לאחרונה בגיל צעיר. הנגינה שלו מופיעה גם באלבום עצמו.

כאוסף של סינגלים שיצאו על פני תקופה כה ארוכה, קשה להתייחס לאלבום כאל בשורה חדשה, אבל שווה לנסות להבין באמצעותו את הדרך הארוכה של מימון בשנים האחרונות - כשהיא דמות טלוויזיונית לא פחות מאשר מוזיקלית.

מימון שילבה לאורך הקריירה שלה בין אלמנטים של פופ ("אהבה קטנה"), בלדות מזרחיות (המופע המשותף עם שמעון בוסקילה), ואולי הכי חשוב מבחינתה - סול. זה המקום שאליו היא באמת מכוונת, גם באלבום הזה. שני השירים הבולטים מבחינה זאת הם גם שני השירים המוצלחים יותר באלבום, הלהיטים "נשימה" או "ויטני", שמוקדש כידוע לוויטני יוסטון. בשירים האלה ובאחרים, מימון פונה לכיוון של המנוני העצמה מרגשים, בסגנון אלישיה קיז המאוחרת. זה הגיוני בסך הכול: למימון יש יכולות ווקאליות מרשימות, וברור כי מירב ההשפעה הגיע לה מזמרות עם קול גדול מעבר לים, בסגנון שכמעט אף פעם לא ממש הצליח לעבוד לזמרות ישראליות. ואמנם, היא מהבודדות בסביבה שמסוגלות לשיר ככה בעברית.

לאורך השנים האחרונות, כפי שמשתקף באלבום, מימון הלכה גם על כל הכיוונים האחרים - אבל האקלקטיות שלה פגעה בה, והובילה אותה להוציא שלל שירים בינוניים - דווקא במקביל להופעות מעולות כשופטת באקס פקטור והכוכב הבא, שסייעו לשמר את הקריירה שלה אבל גם הדגישו עד כמה ההצלחות שלה בשנים האחרונות היו נדירות (היא לא שופטת הריאליטי-שירה היחידה במצב הזה, כמובן). הצרה היא שאפילו שמימון מנסה כל מיני כיוונים, התוצאות בהרבה מהמקרים נוסחתיות וסתמיות, ובאמת רבות מהן נבלעו ונשכחו.

כך, בזירות האחרות, מימון מתקשה לגבש קול ייחודי או מחדש: "מי שפוי מי משוגע" שהלחין לה בוסקילה הוא אמנם שיר יפה, אך נשמע כמו יצא ממחולל של שלמה ארצי. "זכוכיות" שיצר עבורה דור דניאל נשמע, ובכן, בדיוק כמו "אהבה קטנה" שיצר לה דור דניאל. האלבום כולל גם חידוש: "לשוב הביתה" של ישי ריבו, בביצוע יפה - אבל כזה המתקשה להשאיר חותם ולהתעלות מעל המקור.

לצד זאת, האלבום סובל מבחירת טקסטים רעה, והדוגמה המובהקת ביותר היא "ככה פשוט", עם פזמון מטופש בעברית אינפנטילית שכתב לה אליה רוסיליו: "ואיך הסוף הזה עצוב עם דמעות/ מדברים לפעמים בהודעות קצרות/ שולח איזה לב אדום, אדום וזה עושה לי בפנים כל כך הרבה צרות". זה כביכול שיר מילניאלי שמנסה לדבר בשפה של דור ה-Z, אלא שהתוצאה כל כך מתחנפת ומגוחכת, שספק אם זה יעבוד.

מה שמימון צריכה היום הוא אלבום מגובש ומאופיין, או לפחות כמה שנים של יצירה עקבית יותר בסגנון אחיד, ובעיקר - קצת יותר תעוזה, קצת יותר מקוריות, קצת חריגה מהקווים. זה רק יחמיא לה.

עוד בוואלה!

התחקיר הרשלני על מאיר כהן היה כנראה הכי חלש של אילנה דיין אי פעם

לכתבה המלאה

דוכין & נמצ'ק - קורונה טיימס - גל ראשון

פוליטיקאים מחפשים תמונות ניצחון. עיתונאי מוזיקה מחפשים את השיר שיסמן את התקופה. כמה חודשים לתוך הקורונה - עוד לא ממש מצאנו כזה, בטח לא בעברית. בעוד תעשיית התרבות נמצאת במשבר חסר תקדים, מוזיקאים רבים אולי עסוקים יותר בהישרדות. ובכל זאת, יש כמה תגובות אמנותיות ראשוניות למצב הדברים המטורלל. אחת הדוגמאות המפתיעות ביותר היא אלבומו החדש של ארקדי דוכין, בשיתוף עם זמיר גולן - שותפו ליצירה כבר כמה שנים טובות, שכאן בחר בכינוי נמצ'ק - שנקרא לא פחות ולא יותר מאשר "קורונה טיימס - גל ראשון".

סביר להניח שדוכין הוא האמן עם הכי הרבה אלבומי קונספט בישראל. עוד לפני שמגיעים לדבר בכלל על השירים עצמם, השאיפה המתמדת שלו לנסות ולהגיד משהו על העולם ביצירה מגובשת אחת היא מרגשת ומעוררת הערכה עצומה. לא פעם התוצאה מפוזרת ולא קולעת, וגם במקרה הזה דוכין רחוק משיאו, אבל עצם הניסיון מרתק.

האלבום הקצר כולל אוסף של תגובות די מיידיות למצב, מהסגר ועד למשבר הכלכלי. באופן מדהים יש כאן אפילו שירים שנקראים "עסקים קטנים" ו"אהבה זה ריחוק" - שאפילו מסמפל את נתניהו, האיש שטבע את האמרה. השירים מבוצעים יחד, כשנמצ'ק נשמע מעט כמו טונה, ודוכין נשמע, ובכן, כמו עצמו: האיש שיטיף תמיד בעד אהבה ונגד ניכור חברתי.

אולי מעט מוגזם לקרוא לזה תגובה מיידית מפני שלמעשה לפחות חצי מהאלבום הוא גלגול של שירים ישנים, חלקם מאלבום הקונספט הקודם, "לאהוב או למות", שגם הוא נעשה יחד עם גולן, ואחרים שיצאו כבר ב-2008 ("יום אחד" ו"היינו כחולמים"). אלבום הקונספט ההוא היה ארוך ומקושקש, ונדמה שכאן דוכין זיקק אותו לכדי אוסף הרבה יותר מגובש, ואמנם, מתאים למצב. קצת מזעזע להסתכל על חלק השירים האלה, שיצאו לראשונה ב-2015-16, וכוללים שורות כמו "עמוק בתוך הבטן אני כבר לא פוחד למות, אם יש דבר מפחיד כאן זה החיים בצל בדידות... וזה הרגיש כאילו הולך לבוא אסון, זה וירוס הבדידות - משבר הקשר הראשון" ("Black הגדול"). החשיבות המחודש מאפשר גם הזדמנות נוספת להקשיב לדואט "יותר מדי" עם אביתר בנאי - בקלות השיר הכי יפה של דוכין בעשור האחרון, בשיתוף פעולה עם גיבור הפסנתר הנוסף של הניינטיז.

השניים נעים בין היפ הופ לבין בלדות נוגות, כשגם בשירים החדשים הם הולכים אל אותו מוטיב - אהבה נגד מגיפה, כיסופים נגד נגיפים. כמו שהשירים לא ממש חדשים, גם הבעיות לא ממש חדשות - הטקסטים לא ממש חדים בלשון המעטה, ואפילו מעט חוזרים על עצמם. בהתאם, מעט מהשירים סוחפים ומרגשים באמת. גם הראפ-דיבור של השניים חיוור מאוד.

ובכל זאת, השילוב של השירים הישנים והחדשים מוצדק כגוף אחיד, בטח בהנחה שכמו רבים פספסתם את העשור האחרון בקריירה של דוכין, בו הוא התנסה בשלל פרויקטים שונים ומשונים. העיסוק שלו כאן בבדידות ובריחוק של תקופת הקורונה, באווירה האפוקליפטית, ובחשיבות של האהבה במצב הנוכחי היא עמדה מתבקשת והכרחית. בסך הכל, זה אוסף שירים משונה אך הגון, מרגש וגם תמוה בו בזמן, ובכל זאת: אהבתי אותו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully