העונה השנייה של "אפל" ("Dark"), דרמת המסע בזמן הגרמנית של נטפליקס, הייתה התגלמות הפוטנציאל הטמון בה. כל התסבוכת מהעונה הראשונה, שלא חיבבתי במיוחד, זכתה לרגעים מדהימים בזה אחר זה - שורה של מפגשים ודמויות שמגלות את האמת על כמה מהפצעים הגדולים בחייהן - וזה היה מתגמל ומרגש בטירוף. אבל כשהעונה ההיא הסתיימה ופתאום הגיעה מרתה מיקום מקביל, חששתי מהעתיד (חה!) לבוא. חששתי ששוב הסדרה הולכת להסתבך שלא לצורך. ואלוהים אדירים, לא שיערתי עד כמה. במקום לנצל את שמונת הפרקים האחרונים כדי לקשור את הקצוות - או במקרה שלה להתיר אותם - "אפל" רק פתחה עוד ועוד ועוד קווי עלילה והציגה דמויות חדשות ומיותרות.
בשתי העונות הראשונות המעבר בין הזמנים אמנם היה מתעתע, אולם תמיד היה לנו מישהו לעבור את זה איתו. עקבנו בצמוד אחר הדמויות בזמן שהן עצמן עברו מזמן אחד לאחר, היינו שותפים לבלבול שלהן ואז להתנסויותיהן. מיקל, יונאס, אולריך וכו'. כן, היינו בתקופות שונות בעולם הזה, אך זה היה ההווה של הדמויות המסוימות האלה, כך שהיה לנו עוגן, יד לאחוז בה. בעונה השלישית, שעלתה בשבת בנטפליקס, זה נזרק מהחלון. אנחנו מתפצלים לשברירי סיפורים שהסדרה פשוט מדלגת ביניהם בלי הרף, ונדמה שכל תכליתה הוא לפתל את הסיפור בתוך עצמו ככל הניתן כדי שההתרה תהיה קתרטית. והיא אכן קתרטית, על הפינאלה אין תלונות. אבל הדרך אליה מתישה, עקלקלה ומחוררת (וכמו להוסיף חטא על פשע - עם פרקים ארוכים מאי פעם).
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אם בעבר היה נדמה שהיוצרים יודעים מה הם עושים, הפעם העלילה החדשה שפתחו דחקה אותם לפינה שנגזר עליהם לחפף בה כדי למצוא את הדרך החוצה. זה ניכר הן בפרטים הטכניים - הגילוי שבסופו של דבר הוביל אל הפתרון נשען על אפס נימוקים, דמויות שמתו ובכל זאת חיות כי שקר כלשהו על לולאת זמן; והן בהתנהגות של חלק מהדמויות - בראשן שני הגיבורים, שלמעט מקרים ספורים ושוליים הקפידו לקבל כתורה מסיני את כל מה שאחרים אמרו להם. כלי שרת פסיביים ומשמימים, בדרך כלל עם דמעות בעיניהם.
העולם המקביל הביא לכך שעכשיו יש שניים מכל דמות שהכרנו, וגם שם כולם מתחילים לטייל אל העבר ואל ההווה, כך שעלינו לעקוב אחריהם בשלוש תקופות שונות בשני עולמות! בשלב מסוים יש את מרתה, מרתה קצת יותר גדולה, מרתה מבוגרת, מרתה זקנה, ואיכשהו אחת מהן נמצאת בו זמנית גם בעולם המקביל - כלומר חמישית למניין. איך? משהו שקשור למסע בזמן, יש להניח.
העוון הגדול ביותר של העונה האחרונה הוא שרוב הזמן היא פשוט משעממת. הפואנטה מובנת בשלב מאוד מוקדם: כל הדמויות האלה מסובכות באחרות באופן שלא ניתן להבין היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. הגעה אל המקור תפתור הכל. אלא ש"אפל" לא יודעת איפה לעצור. גם אם העלילה מסקרנת על פניה, גם אם היה כיף לעקוב אחר העצים המשפחתיים המעוותים שהציגה, יש גבול להנאה שניתן להפיק מההתבשמות העצמית של הסדרה, בפרט כאשר נעשה די ברור שכל ההתפתחויות העלילתיות האלה סופן להימחות.
זהו נדבך נוסף ובלתי נסבל במה שהיה כה בוטה ב"אפל" בתחילת דרכה - היומרנות הגדולה שלה. הרושם שהיא כל כך מלאה מעצמה, עם דמויות שהולכות בגשם שוטף בלי שאף אחת שמעה על מטריה, פסקול מותח גם בשיחות סרק, פילוסופיה וסמליות ריקה מתוכן - בעיקר בפן התנ"כי, עם האימוץ המטופש של שמות כמו אדם, נואה, ועכשיו גם איב. העונה השלישית הביאה את הפן הזה לשיא מגוחך. אדם ואיב מעבירים את רוב זמנם בעמידה באולמות גדולים מפוארים מול ציורים, בנאומים מעגליים ומייגעים על הווייתו של העולם והזמן, בשכנוע יונאס או מרתה שדווקא האחר הוא זה שמנסה להביא את קץ העולם, ובלהגיד לאחרים "אחרי כל הזמן הזה עדיין לא הבנת איך משחקים את המשחק". הכל נעשה בחשיבות עצמית פומפוזית עד שהיא כבר קומית בלי כוונה.
המבאס הוא שבין תסבוכת אחת לאחרת יש התפתחויות מעניינות בעונה הזו, והן מסועפות גם בלי שיערבלו אותן עוד יותר. כאלה שהיו המשך למגמה של קודמותיה (מכאן והלאה ספוילרים לכל העונה השלישית): להציג לנו כיצד המסע בזמן יצר את מקורותיהן של הדמויות. ברטוש הוא האבא של נואה ואגנס, כלומר סבם של שרלוטה וטרונטה, סבא רבא של אליזבת ואולריך, סבא מדרגה שלישית של מגנוס, מרתה ומיקל, סבא מדרגה רביעית של יונאס, ושוב של אליזבת - כי היא הסבתא של עצמה. כלומר כשחושבים על זה, היא שכבה עם סבא שלה. בקיצור, טירוף מושלם. יחד עם סיפור האהבה בין הדודה מרתה לאחיין יונאס, "אפל" היא תמרור אזהרה גדול יותר מ"משחקי הכס" נגד גילוי עריות. תראו מה עלול לקרות: אתם תיכנסו ללולאת זמן שלא תוכלו לצאת ממנה.
זה היה כיף. זה היה אפי ומרגש. עד ש"דארק" התעקשה לתקוע מקלות בגלגלים של עצמה. בשלב מסוים בעונה האחרונה היא אפילו לא טרחה לנמק את מה שהדמויות שלה עושות. זה ככה כי אנחנו חיים בעולם דטרמיניסטי שבו כל מה שצריך לקרות אכן קורה. מיותר לשאול שאלות או לענות עליהן. וכך, בלי לטרוח עם הסברים מניחים את הדעת או בכלל, אדם, כלומר יונאס המעוות בזקנותו, הורג את אמו. קלאודיה אחת הורגת קלאודיה אחרת. שרלוטה התינוקת נלקחת על ידי אליזבת המבוגרת אל העבר. הילדים המסכנים של מרתה - כילד, כמבוגר וכזקן - רוצחים עבורה שלל אנשים לאורך ההיסטוריה. מה אכפת לכם למה זה צריך לקרות? פשוט קבלו את זה שזה קורה. רק שזה לא עובד ככה, בוודאי לא לאורך פרקים שלמים.
"אפל" הייתה בדרך להיות סדרת המסע בזמן האולטימטיבית. היא התעלתה על פגמיה גם אצל מי שכמוני לא התחבר בהתחלה, נדמתה מחושבת ופיקחית, השרישה כמה אימג'ים בלתי נשכחים כמו המערה הקודרת, המעיל הצהוב, הפנס העגול ואחרים. ואז, בדיוק כמו גיבוריה, איבדה את עצמה בלופ מטרחן ומלאה.