לפני שבועות אחדים קרסה אחת הארובות האייקוניות של בתי הזיקוק בחיפה, אחת "הלבניות" - שאמנם אינה פעילה עוד, אך נותרה סמל לקו הנוף העירוני. אלא שבתי הזיקוק אינם רק סמל חיפאי נוסטלגי. בעבור פעילי סביבה תושבי האזור, המפעלים של בז"ן מסמלים תעשייה מזהמת, שקשורה לטענתם בתחלואה העודפת בסרטן ובמחלות נוספות ברחבי האזור. הקריסה של הארובה, אמרו אז, היא סמלית במאבק להוצאת המפעלים ממפרץ חיפה. שלשום, בוועדת הפנים, קרא אפילו יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה בדיון בכנסת לסגור את בז"ן עד 2025.
אלא שהדרך לשם לא הייתה מובנת מאליה. היא תוצאה של מאבק ארוך שנים של הפעילים הירוקים באזור. ערב הדיון בוועדת בוועדת הפנים והגנת הסביבה, עלתה ב-HOT8 היצירה הדוקומנטרית "המפרץ", סדרה בשלושה פרקים של אורי רוזנווקס, שעקבה אחרי המאבק ארוך השנים שלהם בשלושה מישורים - מול התעשייה, בכנסת, ובזירה המוניציפלית.
לסדרה יש גם גיבורים משניים, אנשי עסקים ובעיקר פוליטיקאים, ברמה המקומית והלאומית, שמתגלים בקטנותם ובפעילותם נגד האינטרסים המובהקים של הציבור. התיעוד מתוך הפגישות והדיונים מעורר לפעמים חלחלה.
מאבקים ירוקים נוטים להיתפס דווקא כאפורים, וקשה שלא לאבד ריכוז כשנושא השיחה הוא מאבק מקומי נגד בעירה של דלקים פוסיליים. אלא שהנושא אכן בוער, והסדרה מצליחה לא רק להסביר עד כמה מדובר בנושא קריטי - לחייהם של תושבי מפרץ חיפה כמו גם לעולם הנאבק כולו בהתחממות הגלובלית, הקשורה ישירות בתהליך זה.
אילו הסדרה הייתה מסתפקת בכך - דיינו. אבל "המפרץ" מצליחה להגיע לדבר מה מורכב בהרבה, ומשתמשת במאבק הסביבתי כדי לתאר לצופים בתקריב כמעט מפחיד עד כמה סבוכה מערכת הקשרים בין הון לשלטון; באיזה אופן פועלים תאגידים כדי להלבין את שמם, במישרין ובעקיפין; ועד כמה פוליטיקה קטנה יכולה לעשות נזק גדול. המזל הוא שסוף הסיפור טוב, ובמקום לייאש - זה מרגש.
גם אם היא מדי פעם יורדת לפרטים לא הכרחיים ואפשר היה לקצץ ממנה כמה שיחות מסדרון, עוד הפגנה או אירועי בחירות מקומיות, הערך של "המפרץ", ובפרט זה החינוכי, גדול מסך חלקיה. זאת הסדרה שצריך להקרין היום בשיעורי אזרחות: אולי בעקבות ליהי שחר ברמן תקום דפני ליף או גרטה תונברג הבאות, שיובילו עוד קרב חסר סיכוי נגד כל העולם, ואולי גם יצליחו לנצח עוד קרב קטן במלחמה על כדור הארץ והבריאות של כולנו.