"אין כסף לאכול, אנחנו נואשים, והממשלה לא סופרת אותנו"

(בסרטון - מפגינים חוסמים את צומת עזריאלי, 11 ביולי 2020)

כעשרת אלפים בני אדם הגיעו אמש לכיכר רבין שבתל אביב במחאה על המשבר הפיננסי בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, ודרשו להוציא לפועל מיד את התכנית הכלכלית שתסייע לעצמאיים ולשכירים שנקלעו לקשיים. לאחר ההפגנה, מאות מפגינים חסמו צירים מרכזיים ברחובות תל אביב. בכיכר, חלק משמעותי מהמפגינים היו אנשי עולם התרבות, שהינו אחד התחומים שנפגעו בצורה הקשה ביותר בעקבות ההשבתה המוחלטת החוזרת והשנויה במחלוקת שלו. פגשנו במקום כמה מהם, ושמענו מהם על הקשיים האדירים שמגיעים עד למחסור כלכלי לקנות אוכל, על המצוקה הנפשית הקשה, על האכזבה מהמדינה שלא מסייעת במידה הרצויה ועל ההסתייגות מכך שמארגני ההפגנה לא הסכימו שתהיה פוליטית. הנה מונולוגים של שלושה מהם - השחקן ניר (נירו) לוי, הסאונדמן ליאור טבת (שעובד עם שלמה ארצי ושלום חנוך) ומייסד "קרקס פלורנטין" ניר קפלן, שמסבירים - למה הגענו להפגנה אמש.

"הגעתי להפגנה אחרי ארבעה חודשים בהם קרקס פלורנטין מהכפר הירוק סגור. הוצאנו את העובדים לחל"ת, אחר כך החזרנו אותם, הופענו בפני 20 אנשים. שבוע לאחר ששבנו, החזרנו את כל האירועים ומילאנו את האולם, בלי שום הודעה מוקדמת, בתוך ארבע שעות, שלחו אותנו עוד פעם הביתה וכל האירועים בוטלו. קיבלתי עשרות טלפונים על ביטולים מלקוחות מודאגים, מאימהות דואגות, ואני לא יודע מה לעשות. אני אבא לשלוש ילדות, אני לא יודע איך לפרנס אותן. אני לא יודע מה להגיד לאשתי, לעובדים שלי, לסאונדמן שלי. אין לנו כסף לאכול. אין פיצוי. אני לא מקבל שום התייחסות מהמדינה שלנו. אנחנו נואשים. שילמתי 10 מיליון ש"ח מיסים לאורך 18 שנה, ואני לא מקבל שום רשת הגנה. פרסמו עכשיו איזו תוכנית, אבל מי יודע מה יהיו המילים הקטנות. לכל אורך ארבעת החודשים האחרונים קיבלנו 10 אלפים ש"ח. איך אני אמור לשלם לעובדים שלי ואיך אני אמור לכלכל את הילדים שלי עם 10 אלפים ש"ח? אנחנו לא רואים עתיד. שאלוהים ישמור עלינו. אני מרגיש שאני כבר מאבד את זה".

"באתי להפגנה, בניגוד אולי לאחרים, לא בגלל הכסף. באתי להפגנה כי חשוב לי שיחזירו לי את דרך החיים שלי, שיחזירו לנו את התרבות, שיחזירו לנו את העבודה שאנחנו משקיעים בה את כל חיינו, ובעיקר שיחזירו לנו את הכבוד העצמי שלנו. משני הצדדים, גם זה של האמנים וגם של הקהל, יש רצון כל כך גדול לחזור לחיות חיים נורמליים, ולא מאפשרים לנו את זה. לא הצלחתי להבין עד עכשיו למה בעצם עצרו את התרבות. לאחר שחזרו אירועי התרבות, הספקתי להיות בשש הופעות, כולן היו מוקפדות ומשרו על כל הנהלים, הכללים והתקנות.

"ברמה האישית, העבודה שלי ירדה ממאה לאפס. מרמת עבודה אינסופית, מהבוקר עד הלילה, לשום דבר, פשוט כלום. העבודה שלי עם שלמה ארצי, שלום חנוך, דודו טסה, הראל סקעת ומשינה - נפסקה לחלוטין. שלא לדבר על פסטיבלים בחו"ל עם דודו טסה שהיו אמורים להיות. זה מתסכל. וזה לא רק אני אלא המון אנשים. זה מטורף לגמרי. אנשים לא מוצאים את עצמם.

"מכעיס אותי מאוד ההתעלמות מצד הממשלה. התחושה היא שלא רואים אותנו ולא סופרים אותנו באף רמה וזה מבאס. לא משתפים אותנו בשום דבר. אני חושב שהאטימות היא מאוד גדולה. אין תקווה ואין תכנית. ראיתי שאמרו שההפגנה היא לא פוליטית, ואני שואל - למה לא בעצם? למה עוצרים את כל הזעם שלנו מללכת לכיוונים פוליטיים? זה צריך להיות פוליטי, צריך לתת לאנשים שיצאו לרחובות לבטא את מה שהם מרגישים ולא לדכא אותם. כי דרך הפוליטיקה אפשר לעשות שינוי. אנחנו מפעילים לחץ, כדי שיידע מי שיושב בממשלה, שאם היא לא תדאג לנו ותטפל בנו - היא תלך קיבינימט, חד וחלק".

"מה שהוביל אותי להפגנה הוא מה שהוביל עוד אלפי אנשים לכאן - המצוקה הקשה הכלכלית והנפשית, חוסר האונים, חוסר הידיעה, התפקוד של הממשלה והכנסת והתחושה שהתקווה אבדה, כל זה גייס את האנשים. החודשים האחרונים היו מאתגרים מאוד, גם ברמה הכלכלית וגם ברמה הנפשית. לא מעט פרויקטים שלי נעצרו בגלל הקורונה, בהם צילומים של סדרה גדולה חדשה, הצגות ותכנית רדיו שירדה. וזה לא רק אני. הגיעו להפגנה אנשים מכל המקצועות, מכל הענפים, וזאת הזעקה שלנו, העצמאיים, אלה שסוחבים על הגב שלהם את מדינת ישראל. כשהשר צחי הנגבי אומר 'חרטא' זה גורם לי להרגיש שהוא עצמו חרטא אחד גדול. אם החרטא הזה היה מגיע להפגנה הוא היה רואה כמה הרבה אנשים הגיעו, ולהבין שזה לא חרטא".