(בסרטון: פרומו לסרט "מאיר אריאל: שיר כאב")
המשפט הכי חשוב בסרט התיעודי החדש "מאיר אריאל - שיר כאב", שישודר הערב (רביעי) ב-yes דוקו, נאמר בתחילתו ובסופו: "הוא לא נולד עד שהוא מת". חשוב להבין את המשפט הזה עד תום: מדמות עם קהל מצומצם, עם שירים לא מובנים, ואפילו מוקצה מחמת מיאוס בסוף ימיו, אריאל נולד מחדש אחרי מותו כגורו. מוזיקאי ששורר סביבו פולחן עצום המקיף חלקים נרחבים בחברה ובמוזיקה הישראלית, הערצה שהולכת וגדלה ומעמד שרק הולך מתחזק. חייו אחרי מותו הם כבר פרשה בפני עצמה, שלמרבה הצער גם כשנוגעים בדמותו כמעט לא עוסקים בה.
בהתאם, אחת לכמה זמן רואה אור מפעל חדש החוגג את חייו ויצירתו. אחרי מגוון אוספים, ערבי הופעות ענק לזכרו וביוגרפיה מקיפה שפורסמה לפני כמה שנים, יוצא עכשיו, בציון 21 שנים למותו, "שיר כאב" של הדוקומנטריסטים הוותיקים אליאב לילטי ואריק ברנשטיין. תוך שיחות עם כמה אנשים שהיו קרובים לו, מוזיקאים, חברים ובני משפחתו, הם מנסים לארוז את כל יצירתו, חייו וגם שערוריותיו לתוך שעה וחצי של סרט, הרצוף קטעי ארכיון ויזואליים, עליהם מודבקים הראיונות החדשים לצד כאלו ישנים עם אריאל. סוג העריכה הזה מייצר קולאז' של קולות, שירים ואנקדוטות, שיש בו קסם רב ויעורר הנאה ודאית בקרב כל אוהביו הרבים של אריאל.
אבל יש גם אבל: אף שהסרט יפה ומושקע, ויצירתו המופלאה של אריאל ממלאת אותו בעוצמה בחן רב, הוא מחדש מעט מאוד למי שמכיר את הקריירה של האיש, וכאמור - ישנם רבים כאלה היום. הוא מעדיף מבט רחב על כל השטח, בתקווה שמתוך עודף הפרטים תזדקק אמת מבריקה, כמו שיר קלאסי של המוזיקאי הנהדר. אבל קסמו של אריאל כמו מכריז: "לא, לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי".
"ארול אחד", הספר המאלף שפרסמו נסים קלדרון ועודד זהבי ב-2016, צלל במידה רבה כמעט הכי רחוק שאפשר בתחום הזה, גם אל הדמויות בחייו של אריאל וגם אל שיריו. כמובן שמה שאפשר לעשות במאות עמודים קשה יותר לעשות בסרט, מה גם שהיומרות של שני הפרויקטים שונות - זה מחקר וזו מחווה - אלא שדווקא בגלל שסיפור חייו כבר נדון בעבר בהרחבה, חבל ש"שיר כאב" לא מחפש לעצמו נתיב קצת יותר ייחודי, כזה שאולי יותר מתעמק דווקא בשירים ובהשפעתם, אולי מציע מבט מקורי יותר על חלקו בתרבות הישראלית.
במקום זאת, כמאמר המשורר, הסרט "לכל הכיוונים נמתח", רץ משיר לשיר, ועוטף אותם בשלל סיפורים. אלא שזאת בדיוק הצרה עם מאיר אריאל: אי אפשר באמת לרפרף עליו, בדרך מפספסים הרבה. שיר הנושא של הסרט הוא דוגמה טובה. עם כל הכבוד לסיפור המשעשע של תרצה אריאל על השמועות שעורר "שיר כאב" על מאהב ערבי כביכול, הרבה יותר חשוב לעצור לכמה דקות ולהבין איך שורה כמו "בסוף כל משפט שאתם כותבים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" פוגעת לישראלים בול בפוני כבר מעל 40 שנה. זאת רק דוגמה אחת.
ובכל זאת, לצד שלל האלבומים, השירים הגאוניים, חיי המשפחה והתסכול מחוסר ההצלחה, המבט הרחב של הסרט כן מדגיש פן מסוים באישיותו של אריאל על פני היתר. המוזיקאי, שמתואר לרוב כמשורר-נביא-זעם שהקדים את זמנו, מוצג כאן כמי שנרתע ממחויבות לתוויות, עמדות וקבוצות שיש בהן קונצנזוס מדומיין, וכמי שרצה כל כך להתפרסם ולקבל תשומת לב גם באמצעות פרובוקציות. כך, בשיחה על "ירושלים של ברזל" הוא מסביר שבעצם היה בכלל זמר של שירים גסים, ושיר המחאה המהדהד והכינוי "הצנחן המזמר" הפריעו לו לשיר שירים אחרים; גם ציטוטים אחרים מפי האיש או עליו, למשל בפרק שעוסק ב"מסע הבחירות" שלו, מדגישים עמדה דומה.
משהו בסיפור הזה לא מתיישב עד הסוף בעיניי. אדם שכל כך רוצה להתפרסם שלא אכפת לו איך - לא כותב שירים כה מורכבים בעברית כל כך מסובכת, מקליט אלבום חצי-מחתרתי או נלחם בטחנות רוח של השררה המנותקת, כמו בשיר "מדרש יונתי". גם אם אריאל נהנה לעורר תשומת לב - וכל אמן נהנה לעורר תשומת לב עד רמה מסוימת - נדמה לי שההדגשה של הפן הזה באישיותו נועדה בעיקר לתמוך בהסברים על הפרק האחרון והפרובוקטיבי בחייו. רק כך אולי ניתן להצדיק את נקודת השפל של הפרק הזה, ריאיון איום ונורא, עם אמירות פוגעניות כלפי שלל מגזרים, לרבות הומואים ועולים. פרק זה מסתיים במותו בטרם עת, באותה השנה, 1999.
כל זה מביא אותנו להרהר בשאלה הכי חשובה: איך מאיר אריאל נשמע היום ב-2020. קל לדמיין את עוצמת הכעס שהיה זוכה לה היום, לו היה חי, למול משפטים כמו "אונס זה אהבה בווליום גבוה" או "הומוסקסואליות זה משהו שלא צריך לקבל את הלגיטימיות שלו". אלה אמירות איומות, שלא עברו אז וגם היום לא עוברות - ובצדק. אריאל, שהתנצל על דבריו, מצליח כיום כפי שלא הצליח בחייו למרות שהכתם נשאר על הקיר. האם זה פשוט מפני שד"ר התחכמות פשוט ידע מתי למות? או שאולי גם השמועות על האפקטיביות של תומכי הפוליטיקלי קורקט היו מוגזמות? ואולי התשובה היא שדבריו אכן נתפסו בדיעבד יותר כפרובוקציה עלובה ולא כמשנה סדורה, ומשחזר בו והתנצל - ניתן היה להשיל את נשל הנחש ולשקם את מעמדו מחדש.
מעניין לא פחות לחשוב על הנוכחות שלו בשדה הפוליטי - האם היה מצטרף למחנה הימין כמי שכתב שעל ארץ מוותרים רק בלב, או שאולי היה ממשיך להתעקש שהערבי עם הנרגילה מסוף המשפט לא הולך לשום מקום. אולי בכלל היה מוצא את עצמו מפגין עם אנשי הדגלים השחורים המוחים בירושלים, קורא בקול "שאלו בפלפולי שריה, לא שיעור ולא קומה". העובדה שמורשתו של אריאל רלוונטית לכל המגזרים האלה אינה אומרת שכל יצירתו היא זיגזוג אחד ארוך, אלא שהוא הצליח לפרוט על שלל הסוגיות הבוערות של חיינו כאן באופן מורכב בהרבה מהראיונות שהעניק בסוף ימיו.