(בווידאו: עברי לידר ומוקי ב"מופע בידוד" מול גולשי וואלה! NEWS)
א. מוקי, תיסלם, אסף אמדורסקי וחמי רודנר הופיעו אמש על המסך של משדרי האקטואליה המרכזיים. זה לא קשור לאלבום חדש שהם הוציאו או מופע להקה חדש - ספק אם זה היה מביא אותם לשם. זה היה בגלל אירוע חריג בהרבה: הבעת דעה פומבית על אירועי השעה, ואף השתתפות פעילה בהפגנות. לא מראה של יום יום במדינת היהודים, שבה, כידוע, זמרים נוהגים לנצור את לשונם בענייני דיומא.
בכתבה של ליאור קינן הסתבר כי הכול התחיל בכלל בטעות. לדבריה, אביר קארה, איש מחאת השולמנים שנחשף כמי שמתכתב עם שר האוצר, סירב להתראיין מההפגנה בתל אביב בשבוע שעבר כשגילה שיש מאחוריו שלטים נגד נתניהו. במקומו עלה אמדורסקי, והשאר היסטוריה.
ההופעה של אמדורסקי בלטה בבוטות ובישירות שלה. השמיים לא נפלו עליו, אולי להיפך: הוא מצא את עצמו לפתע בחזית של השיחה הרלוונטית ביותר במדינה, כמוביל דעת קהל וכאיש משפיע הרבה יותר משהיה על כס השיפוט של "הכוכב הבא". יותר חשוב, הוא התחבר מחדש לתפקיד החברתי של אנשי תרבות - התפקיד שהפך את המוזיקה הפופולרית מבידור לפסקול של תהליכי מפתח בארץ ובעולם - ושימש קול משמעותי לאחרים (הניצנים הראשונים, דרך אגב, היו כבר ב"מגדלים", שירו מ-2016, שמילותיו נשמעות היום רלוונטיות מאי פעם).
אחריו הסכר נפרץ, ואמנים נוספים הצטרפו לקלחת. הסאגה של מוקי לא מעניינת בפני עצמה. הוא הגיע להפגין ולדבריו נבהל מעוצמות המחאה וחתך, ובשיחה עם מהדורת השבת התפתל כדי לתאר איך הוא גם ממש משוכנע שנתניהו צריך ללכת הביתה וגם מרגיש לא נוח עם קריאות ברוח "ביבי הביתה". העניין הוא שמוקי, אמן בועט לשעבר וסמל בורגני בהווה, נשאל בפריים טיים על אירועי השעה כעניין חדשותי ולא רכילותי. העניין הוא שכולם שוב חושבים שיש לכך ערך, אחרי שנים של תשובות מעורפלות של מוזיקאים לשאלות פוליטיות, ודעיכה מתמשכת במעמדם כדמויות ציבוריות בעלות משמעות.
התקשורת אוהבת יותר מן הסתם לראיין ידוענים מאשר אזרחים מן השורה - אין מה לייחס אופקים רחבים כלשהם לאולפנים שעוסקים בתרבות באופן שטחי ובמקום נמוך בסדר העדיפויות בימים רגילים - וזיהתה את פוטנציאל הרייטינג והרעש. כשלאולפנים הצטרפו אמש גם חמי רודנר או תיסלם - כבר אפשר היה לדבר על תופעת לוואי מוקדמת, בלתי צפויה ומבורכת למחאת 2020: האמנים תופסים צד ומביעים עמדה. מוקי יכול להירגע, סוף סוף מישהו מדבר על צדק.
ב. אופירה אסייג העניקה אמש לדנה ויס ריאיון ארוך - 20 דקות בחלק המגזיני של המהדורה של 12, באמת לא היה משהו חשוב יותר לדבר עליו בסיכומו של השבוע הזה? - אבל עם טוויסט מעניין: היא צדקה כשאמרה שהתכנית שלה ושל אייל ברקוביץ' לא השתנתה, אלא שזה הציבור שהתרגל אליה. זאת, כחלק מגל כללי של התלהבות מהכותרות שיוצאות מהתכנית, בניגוד לקבלת הפנים הצוננת שזכתה לה בימיה הראשונים.
כן, אסייג צודקת, אבל עכשיו אנחנו צריכים לשאול מה זה אומר על התקשורת שלנו. אם הציבור התרגל לשיחה צעקנית על ענייני השעה, אולי זה קשור בעובדה שהוא מקבל דיון ברמה נמוכה גם במשדרי אקטואליה "רשמיים" ושהמהדורות המרכזיות עצמן הופכות צהובות יותר ויותר. אולי פשוט התפקידים התחלפו: בישראל 2020, אופירה אסייג מנצלת את הבמה שלה לראיין פוליטיקאים בכירים, בזמן שדנה ויס, הכתבת המדינית הבכירה של אותו ערוץ, מקדישה זמן מסך ארוך כל כך כדי לראיין דווקא את אופירה אסייג, כמה ימים אחרי שכתב המשפט גיא פלג ראיין את אייל ברקוביץ'. למה בעצם?
ג. שלושת הערוצים פרצו לשידורים מאוחרים מהפגנות המחאה בירושלים ותל אביב, במסך מפוצל מעורר נשכחות. מעבר לקריאות הידועות נגד נתניהו, הממשלה והמדיניות הכלכלית בלט במשדרים דבר מה נוסף: חוסר אמון בולט של המפגינים בכתבים ובכלי התקשורת.
קריאות כמו "אל תציגו אותנו כאלימים" או "בתקשורת אתם לא מדווחים על זה" נאמרות כמעט כמובן מאליו. זוהי לא רק הידרדרות האמון הכללית בעיתונות: למודי מחאות והפגנות קודמות, הם יודעים כמה בקלות העיתונות מאמצת את הנראטיב השמרני ביותר שניתן, צובעת מחאות בגוונים אלימים ועוסקת בכל מלבד הסיבות שהובילו למחאה מלכתחילה. וכן, הם יודעים גם אילו תהליכים עברה התקשורת הישראלית תחת שלטונו של האיש שנגדו הם מפגינים.
ההפגנות החריפות נראות כצומת דרכים בשלל סוגיות - מפוליטיקה וכלכלה ועד החברה האזרחית והנורמה הציבורית. אבל בין דגל שחור ובנדנה ורודה והכרטיס האדום שמופנה לעבר בלפור, כדאי שנשים לב לכרטיס הצהוב, הנוקב מאוד, שהציבור מפנה כלפי כלי התקשורת. נדמה שבמחאה של 2020 הוא חלק משמעותי מאוד ממערך הטענות והתסכול המצטבר.